רציתי לחלוק איתכן כמה טוב...עוד פעם יצא ארוך.... - הריון ולידה

להיות בבית.... אני אתמול בפעם הראשונה הבחנתי שהפסיקו לי ההתכווצויות בעפעף של העין - אתן בטח מכירות את זה, כשהעין "קופצת", יותר נכון, העפעף שלה, וזה נגרם בעיקר מעצבים... איזה כיף!
הייתי ככה איזה חודש וחצי אם לא יותר, כי כל התקופה האחרונה לא הייתה קלה לי - פתאום פינינו את הדירה בתל אביב, מבלי שהפסיקתי להיפרד ממנה ולקלוט את זה בכלל, וטסנו לחו"ל, וחזרנו למושב אבל לתנאים לא מי יודע מה ושום דבר לא הלך לפי התוכנית, אחר כך התגלה שההריון שלי קצת בעייתי וסבלתי הרבה עד שהפנמתי לאחרונה מה בדיוק המצב, וגם העבודה שלי לא הוסיפה לי רוגע, גרמה לי רק ללחצים, מתח, עצבים וכעס בלתי נשלט... ורק עכשיו הדברים מתחילים להתסדר - וזה עוד מפסח!
אז לא פלא שהתחלתי להתכווץ כולי כמו אני לא יודעת מה....
והכי גרוע - שהטיפול הפסיכולוגי שהיה לי בתל אביב הפסיק כשעברנו, ואת כל התקופה הלא קלה הזו נאלצתי לעבור לבד לגמרי, בלי שום תמיכה... בעלי היה איתי באותו חרא, ולא יכולתי להוציא עליו כי הוא לא יכל להקשיב, הוא בעצמו סבל יחד איתי, כך שהייתי לבד לגמרי... אתמול אמרתי לו את זה והוא ממש התבאס שזה ככה יצא, כי הוא לא הבין עד כמה היה לי קשה. אני יכולה בעיקרון לבקש טיפול גם באזור, אבל עד שאני אקבל אותו אני כבר אהיה לקראת הלידה או אחריה, ולא ממש אוכל להגיע לשם, במיוחד כשאין לי עוד רשיון....
אז אתמול, כשדיברתי עם בעלי, אמרתי לו פתאום "וואלה, אין לי כבר את הקפיצות בעפעף! איזה כיף! וואו!" ולדברים האלה לוקח זמן לעבור, אני יודעת מהנסיון...
אז טוב שאני בחופשת מחלה מאולצת, יושבת עם עצמי, חושבת, מתכוננת נפשית למה שעתיד לבוא - הלידה, התינוקת, השינויים בחיים וכל זה...
וכל-כך הרבה זמן לא הייתי לבד!!!! אני כל-כך רגילה לזה, כי אני בת יחידה, ומגיל 17 לבד לגמרי ועצמאית, והקטע של יחד בנישואים לפעמים קשה לי בגלל זה