התאפקתי.... באמת שהתאפקתי... - הריון ולידה

אבל קשה לשמור בפנים.

אני משתגעת מהליקוי ומהמשפחה המורחבת.

שלשום, בדרך לא דרך, גיליתי שהם לא הזמינו אותי למאורע די גדול. ככה בלי לדפוק חשבון (מאורע רק של בנות, אבל חתיכת מאורע...).
כשבעלי גילה הליקוי אמרה לו שלא הזמינו כי ידעו מראש שלא אגיע.

בתכלס, זה כבר לא מעצבן אותי.
זה עוד מקרה שולי ומטומטם
אבל כל המצטבר כבר עלה לי על הסעיף.
ויש חתיכת מצטבר...
נמאס לי. הם לא ילדו אותי... כמה הזדמנויות אפשר לתת?
כמה אפשר לסתום את הפה למען "שלום הבית".
כמה אפשר לקבל יחס מגעיל ולשתוק?

כשגיליתי את זה ביקשתי מבעלי שיבטל ארוחת ערב אצלנו שהייתה מיועדת להיות אצלנו בבית עבור 2 המשפחות. למשפחה שלי לא ביטלתי... מן הסתם.
מי שלא מכבד אותי, אני גם לא מכבדת אותו.

הליקוי כמובן התחרפנה מזה.
ובעלי צודד בי לגמרי.

אבל

אתמול הוא התהפך.
הוא אמר לי שבמקום להרגיע אותו ולחבק אני מתנהגת כמו "מפלצת קטנה"
לא עשיתי כלום, ואני גם לא מתכוונת להצטדק...

אתמול הוא לא דיבר איתי כמעט כל הערב.
בערב הוא עלה לבד למיטה ונשאר שם עד שנרדם.

אין לי כוח יותר. נמאס לי מהיחס של כולם!
למה לא נותנים לי לחיות בשקט? למה פוגעים בזוגיות שלי? בשלמות חיי המשפחה שלי?

סורי על ההשתפכות.
אולי עוד מעט אמחק הכל