שששששקט. ירדו התובנות - הריון ולידה

כבר לא אלד בשבוע 37.
הימים חמים.
הלילות חסרים בשינה ומלאים בדאגה טובה והתרגשות.
כבר לא אכפת לי לקבל אפידורל. או לשבת מכופפת ולהתמודד עם הפחד הזה.. של "מה אם יכאב"..
כבר כואב.
הציפיה כואבת.
הצירים- בין אם קוראים להם בריקסטון או פלינגסטון או שאול-
כואב.
ומי מחליט שמה שכואב לי - כואב לאחרת?
אולי סף הכאב שלי ושל הבנות כאן- אינו אותו כאב?
אני דומעת מכל שטות
ויחד עם זאת בגיל 23 כשאח שלי נפטר( כן - יש דברים שלא רואים עלי..)
חיררתי את עצמי במליון פירסינגים ( אין להם זכר כבר מזמן) לדעת מה יכאב לי.
עברתי הרבה בחיי
ולא עברתי כלום.
תקעתי את עצמי והתעטפתי בחלוק המחשבות והפחדים של הלידה של יהלי,
עד ששכחתי שכל לידה- חוויה בפני עצמה - וכלום לא דומה לכלום - אפפעם.
הכל יכול לקרות
וזה בסדר- כי השלמתי.
בעיקר השלמתי עם העובדה שעם כל הקוטריות שלי..
כאב/ פחד/ ורחמים עצמיים..
יש אלפי נשים וזוגות שהיהו מתחלפים איתי ברגע.
להיות בזכות של להיות הורה.
להיות במקום של בטן הריונית.
בצפיה
בדריכות
בשמחה!
נכון, אני תמיד יכולה למצוא סיבות לקיטורזציה
ללדת בקייץ- זה חם
ללדת בחורף- זה קר
ללדת- פרושו - לעלות במשקל

אז מה!!!
כלום לעולם לא יישווה לשניה הזו שכולם שם אבל זו רק את והיא( או הוא)
תינוקי שיצא ממך
תינוקי שהתפתח בתוכך במשך 9 ( או 8 או 10 ) חודשים.
רק לך ולה/לו יש את הבונד המיוחד הזה.

קשר שאין לו תחליף או שני לו.

הסוכר - התאזן - ברוך השם.
הימים... עושים את שלהם... וחולפים להם..
יהלי נולדה בסיום המונדיאל.
ברל'ה- עוברת איתי את האולימפאדה של לונדון( איזה כייף להנות מהנוף של העיר האהובה עלי ביותר בעולם)
הכל חדש נקי ויש משו מרגש באויר..
התיק מוכן.
הלב דופק.
אירה ילדה(:
( ככה פגשתי את יה בשניה הראשונה לחייה. מחייכת!)