מצאתי לי רגע לספר לכן מה היה.
ולמצא רגע בימים אלו... זה ממש ממש מייג'ר וואווו.
אתחיל בניחומים עצמיים:
יש לי אוצר בבית.
חדש. ורדרד. דומה בצורה לא הגיונית ליהלי שלי, שנהייתה בוגרת ואחות טובה - ברגע.
אין לי תפרים בטוטה.
אין לי מנהרת הזמן ולא יצאו ממנה לעולם דאג וטוני - כי גזרתי על עצמי ליידות קייסרי לנצח( ביינינו - אני ממש רוצה להביא להן מתיישו אח צעצוע - אבל כל דבר בזמנו).
וול,
זה מה אין.
אבל יש הרבה יש.
אני לא יודעת מי מכן עקבה אחרי הלבטים שלי,
אבל "לסט טיים און דיינסטי.."
רציתי ללדת טבעי. פחדתי. ( כן אני יודעת שכולן פוחדות)
הייתי אחרי לידת קייסרי עם יה יה + סוכרת הריון+ טראומה מאפידורל שלא צלח( ניסו לתת לי 5!!! פעמים)
לידה שנגמרה בהרדמה כללית.. אחרי שבוע זרוז.... ( ופתיחה של חצי ס"מ)
בקיצר.. זיכרון לא משו.
וככה ניגשתי להריון זה.
מתרגשת. מבוהלת. רזה ב25 קילו ( אך עדיין דאבה)
למרות שהקפדתי מאוד מאוד מאוד..
גם בהריון הזה - הסתבר שיש לי סוכרת הריון.
וככה מצאתי את עצמי (שוב) מבקרת בבלינסון לפחות פעמיים בשבוע, במחלקת הריון בסיכון. שוב, דיאטה .. שוב מוניטור.. שוב סטיקים שמשתינים עלהם... שוב לחכות מאתיים שנה לדוקטור..
תענוג.
אבל ליטפתי בטן הריונית ואמרתי לעצמי ולה: עוד רגע מותק..
עוד רגע ואת איתי בחוץ.
בידיים.
בבית. בחדר שהכנו לך - קטנה אחת.
למרות הערכות המשקל - שהראו שברל'ה שוקלת 2200, - הם היו בלחץ.
סוכרת הריון בפעם השניה... הם לא מקלים ראש.
ונמאס לי.
החלטתי שאני מזמינה קייסרי.
מזמינה- ואם תהיה לי ירידת מיים/ צירים/ .. ואוכל לעמוד בזה.. אלד רגיל.
היתה שיחה עם רופאה. ( מגעילה זה אנדרסטייטמנט) ניסתה להרגיע אותי בדרך מקורית:" טוב- תרגעי!" ( בסדדדדדדדדדדדר)
הימים חלפו.
התקרבתי לשבוע 38.
קיויתי ללדת בטו באב. יום האהבה. היום שבו יהלי היתה אמורה להוולד אבל הקדימו לה ..
אמרתי, טוב, בליינד זו תצא בתאריך.
אבל לא.
הוא חלף, ואיתו הבלונים של האיי-לאב - יו והוורדים והסופר מתיקות הזו....
סוכרת , סוכרת, אבל גם למתיקות הזו יש גבול.
ערב לפני היום המיועד התאשפזתי.
נסעתי עם רוי.
בית חולים בלילה - יותר מגעיל מבית חולים ביום.
היה יחסית שקט - אבל זה היה שקט בכאילו.
המחלקה היתה מלאה.
הוציאו לי מיטה למסדרון- " את ישנה פה"
הייתי נרגשת וגדולה. שלמה ומוכנה.
כבר לא עניין אותי כלום.
רציתי רק שיהיה כבר מחר בערב.
וכמו שאמא שלי אמרה לי כשנפרדה ממני בבית - שומרת על יהלונת:"
שרוני, לזמן תכונה נפלאה. אי אפשר לעצורותו. אוטוטו מחר."
התחלתי לטייל בין הקומות.
ירדתי לקומה הראשונה שיעשו לי "ברז" לקחת דם.
ומי אם לא , הרופאה שסיפרתי לכן עליה ממקודם... נמצאת במשמרת שלי??!!?
רק הפעם הייתי שלמה.
כל הזמן במנטרה:" הזמן- לא עוצר. מחר מחר מחר עוד רגע מחר"
שוחחנו.
הבנתי קצת למה היא מתוסכלת.
הבנתי למה היא - היא.
בסך הכל, בנסיבות אחרות, הייתי עונה לה על הכל..
אבל לי היתה מנטרה. ולה - לא.
הברז עבר יחסית חלק.
עליתי למעלה ואאאאאאאאאאז הסתבר שהיא שכחה לקחת עוד כמה בדיקות ושצריך
עוד ברז ביד השניה( מרפי, חכה חכה)
נתתי יד שניה לרופא במחלקה.
התחברתי לשעתיים מוניטור !!!! כי ברל'ה לא נתנה מוניטור שסיפק את הצוות..
( העייף ברמות שלא הגיוניות כלל)
ואז..
למסדרון.
רוי הלך.
דואג. מחבק בעיניים שלו. מזכיר לי כמה הוא אוהב. גאה. מאושר.
נשארתי לבד
אני והמחשבות וברל'ה.
ב5 בבוקר התחילו לקחת לי מדדי סוכר( הכל היה תקין)
ואני אמורה להכנס לקייסרי ראשון.
בין 8-9
רייייט!!
אבל אז ישיבה דחופה, ומקרה קרייסס ופה ושם והכל מתעכב..
ואני..
במנטרה חדשה:" ס ב ל נ ו ת "
אין לך מה לעשות ממילא- אז סבלנות.
צמאה- בצום מליל אמש.
ממתינה.
מבושלת
אמא שלי הגיע.
איזו אמא.
אני גאה להיות בת של האישה הזו.
נכון , יש לה את השטיקים שלה ( למי אין?) אבל ב5:30 להתייצב...
ריספקט.
רוי הגיע ב8.
חיכינו.
עד 11:00
ואז הגיע חלוק ירוק. ונלקחה ממני זהותי והפכתי לרישמית, רגע לפני ניתוח..
באלונקה
הלב על 9000000000 ביטים בשניה.
שיחה עם מנהל המחלקה של ההרדמה. מה הולך לקרות.
סיפרתי ( בכיתי את הסיפור שלי בפעם המליון) למה אני כלכך מבועתת..
הוא היה סבלני. רגיש. הכיר לי את המרדים . ההפך מהחרא שהיה לי עם יהלי.
וזהו.
לפני שהספקת לומר ג'ק, היינו בחדר מצפצף.
מלא מדבקות.
קר
בדים ירוקים
צוות של כל מני אנשים שמעולם לא ראיתי וכנראה לא אראה
בודקים/ נוגעים/ מחטטים בי
מכינים אותי.
ואני כולי נושכת שפתיים.
רק לא לבכות.
רק שלא יכאב.
רק להיות אחרי.
כי אמא שלי אמרה:שרוני, לזמן תכונה נפלאה. אי אפשר לעצורותו. אוטוטו מחר"
והינה המחר כבר היום.
ועוד רגע היא תהיה אצלי.
הרדמה ספינלית.
כן כואב. ושורף לרגע. ומוזר בעיקר. כאילו מישו לוקח ממך את השליטה על חייך.
על הגוף שלך.
אתה מקבל זיכוי. כמו בבקום. על קיטבג.
אתה נהיה קיטבג של בלינסון ושל אלוהים .
הגוף שלך - שלהם הוא
עטוף בבדים ירוקים.
מזכיר קצת סצינה מתוך חבובות
רק שאותי נתחה דוקטור רינת גבאי( שלא תגידו שלא ראיתי את זה מראש..)
ולא היתה לי מימי אבל הרופא השני צחק שקוראים לו יויו ( חמוד, לא הצחיק אותי)
הדמעות זלגו לי בלי יכולת לשלוט עלהן.
וציפצופים
וקר ואני לא מרגישה את הרגליים.
וגם חלק מהבטן
ורוי נכנס
וישב מאחורי הראש שלי.
תהילים קטן ביד שלו והעיניים שלו אדומות.
ודואגות
עסוקות בליווי הנשמה של שנינו הופכת עוד רגע להורים בשנית.
חשופה.
ערומה
פתוחה
הרופא מרדים אנושי מאין כמותו מדבר אליי. איתי. מספר לי מה קורה. מרגיע.
ואז בכי.
אמיתי.
לא שלי.
לא שלו.
של ברל'ה.
וד"ר גבאי אומרת לי מזלטוב אמאל'ה.
מרימה יצור קטנטן שמטפטף דם על המשקפיים שלי.
על מסכת החמצן.
ואני מביטה ברוי.
ולא צריך להגיד כלום
לשתיקה יש עוצמות לעיתים
והולכים לנקות את הקטנה..
רוי הולך איתה
ואני נשארת שם.
סוגרים. אורזים. חדר התאוששות.
6!!! שעות כי הלחץ דם שלי בשמיים.
כן- רעלת הריון..
לגרנד פינל.
כואב לי
מורפין
וכל מני משכך כאב שמותר...
למי איכפת.
רק שלא יכאב לי
עולים ליולדות
עדיין לא ראיתי את הסוכריה שלי.
כואב
נורא כואב
סמים בכדורים
קטטר משפיל ואחיות שמחליפות לי שקיות של שתן שלי.
לא יאומן
מחלקה גריאטרית הינני.
ואז לגראנד פינל:
ברל'ה נולדה עם ציפצוף קטן כזה שנשמע כאלו עומדים ליד ינשוף.
הם קוראים לזה :" סטרדו(R)
אסור להוציא אותה מהתינוקיה
אבל איך אלך לשם וכואב לי?
הולכת!!!
לוקח לי שנה אבל אני חיכיתי לזה כלכך- אף אחד לא ימנע ממני.
אני לא אלעה אתכן בסיפורי התינוקייה..
רק אומר - שיש שם כמה נשים שהמקום האחרון שהן צריכות להיות בו - זה ליד יצורים מושלמים שכאלו.
חשבון סוגרים אחרכך..
6 ימים נשארתי שם.
6 ימים בהן ברל'ה הפכה לאמילי- ולניק ניים חדש: ינשוף.
6 ימים מלווים בחששות ולחץ שהסטרידו שלה הוא נזק..
היא עדיין ינשוף, אבל זה הולך ונעלם.
לא כל הזמן.
והיא אוצר.
יפה יפה.
כמו שלגיה.
בלילה שחזרנו הביתה - יצאתי מהמקלחת ודיממתי מאוד מאוד מאוד.
למזלי אמא היתה בבית.
רצנו למיון ( אוהו הבלינסון הזה)
הצלקת, ממנה הורידו סיכות רק מספר שעות קודם לכן, נפתחה מעט באיזור מסויים.
לחכות
לדמם
לספר
להסביר
להחשף
טיפול...
ולמחרת שוב בלינסון..
לראות מומחה.
גם זה עבר.
יש לי המטומות גדולות מאוד מעל לצלקת
כואב נורא נורא
החלמה לא פשוטה - קייסרי שני..
אבל יש את אמילי.
הכל מתגמד.
אני באמת מקווה שיעבור מהר מהר הכאב הזה..
שהיא תינק הייטב
תישן כמו המלאך שהיא
ושתחלים מהם מהינשוף שלה.


תודה לכל מי שהיה אוזן קשבת. תמך. עזר.
תודה למינה.

תודה לצוות יולדות א- בלינסון - כן גם הן מככבות פה לעיתים

תודה לאלוהים. על רוי. על 2 בנות מדהימות. על המשפחה שיצרנו.
ותודה לאל שמה שאמא אומרת הוא נכון.
שאני אחרי.
שרוניקית.
# וזה לכל מי שיש לה סוכרת הריון ( לגם למי שלא)
לעיתים כדי ללדת כזו מתיקות...
זה מה שצריך לזמזם... ולעבור (:
http://www.youtube.com/watch?v=JywK_5bT8z0