רוצה לשתף אתכן במשהו ... קצת ארוך - הריון ולידה

מצאתי את זה בפייסבוק ולא לא אני כתבתי, אין לי מושג מי כתבה
אבל יש פה כמה שורות שמרגישות כאילו אני כתבתי ....

קצת עצוב ...

אני יושבת במיטה, "הנסיכה" שוכבת לצידי ישנה, כל כך קטנה. אני מביטה בה ורואה תמימות, טוהר, נשמה. היא האושר שלי, היא הרפואה שלי, הוא הסיבה שאני עדיין נושמת כל נשימה – החיים שלי. חילופי המילים בינינו רצות לי בראש, ובשניות אלו אני מגיעה לתובנות גורליות שלא הבנתי קודם לכן.
אין בך רגש, ולו ניצוץ אחד קטן, לבשרך שלך, לדם שלך, לבת שלך. כבר כמעט 5 שנים חלפו ולא עשית ניסיון אמיתי או מאמץ
ב
כדי להכיר את הילדה הזו, לראות אותה או לשאול ולהתעניין בשלומה. ההיפך הוא הנכון – בחרת להתכחש לקיומה.
אני מוצאת מתוך הוויתי תשובה לכך שאדם, גבר נורמלי, לא מסוגל להתנכר בצורה כזו לדם שלו, אני מאמינה שרק אדם חולה או חלש מסוגל לעמוד בכך. אולי אני טועה אבל ככה אני באמת מרגישה ומאמינה. היום אני כבר לא רוצה אדם כזה, חסר רגש – אבן -בהווה ובעתיד של הבת שלי והיום אני רואה ומאמינה שאכן זה יצא רק לטובה שהילדה המדהימה הזו לא מכירה אותך, ולא קשורה אלייך, ככה אין ספק שאין לך נגיעה אליה ואתה לא שובר גם את ליבה, היא פשוט נולדה למציאות כזו שאין אבא.
למרות שאני מאמינה שכשתגדל זה יסקרן ויעניין אותה לדעת את האמת, יעלו בה שאלות בלתי נמנעות כמו: "איך אבא שלי לא אוהב אותי?", "איך אבא שלי לא ראה אותי?", "איך הוא לא מכיר אותי?". זה יהיה לה קשה – היא נשמה מלאת רגש וחום. הרבה פעמים חשבתי על הרגע הזה, שהשאלות יעלו, והבטחתי לעצמי שאנסה להסביר לה בדרך עדינה את האמת מבלי שתפגע ומבלי שיכאב לה כל כך, מתפללת שאמצא את המילים הנכונות.
עלתה בי פעמים רבות המחשבה שאם היית מת זה היה פחות כואב. היא לא היתה מרגישה שאבא שלה נטש אותה והתנכר אליה. כל כך שמחתי שאמרת שאתה עוזב לניכר, עוזב את ה"ארץ אוכלת האבות"… חשבתי לומר לה שאתה פשוט רחוק ממנה וזו הסיבה שאינכם מכירים, ולא בגלל המציאות בה אינך רוצה להכיר אותה והיא ממש לא מעניינת אותך.
כל הזמן הזה אני משכנעת את עצמי שיש תקווה, שיבוא יום ותבין מה אתה מפסיד, שלא ויתרת עליה, שאתה במגמת שינוי ושאיפה להחזיר את אהובייך. כן, טיפשי משהו… פנטזיות שעד היום מנעו ממני לנסות ולהמשיך בחיי, עם תקוות חדשות, אהבה חדשה, גבר חדש. זה הרגיש לי כל כך לא אמיתי ולא נכון להיות עם מישהו אחר, לא עוד.
עכשיו, כשהבנתי שאי אפשר שתשתנה, אי אפשר שתתיישר, שמזמן ויתרת עליה ואתה חי את החיים שלך, שהדבר שאמור להיות לך היקר מכל, הילדה שלנו, לא מעניין אותך בכלל, אינני מוצאת אהבה בתוכי, ולו ניצוץ.
נותר לי רק לומר תודה, תודה על העובדה שבדרך שלך אתה שותף לדבר הכי טוב שיש לי בחיי – "עדי", האור שלי, ועוד תודה אחת, שעכשיו אני מבינה ואני משחררת. האהבה אליך מתה עם תובנות אלו, ותמות כל יום מחדש כשאראה את "עדי" גדלה בלעדיך.
מבחינתי לא היה ניסיון אחד אמיתי מצידך "להציל את מה שהרסת" או ניסיון קטן לדאוג לילדה שלך, למרות כל הצ’אנסים שנתתי לך וכל פעם הרסת מחדש. אני באמת מבקשת ממך מכל הלב – תניח לנו, די עם מילים חסרות כוונה וטוהר לב, די עם הבטחות ריקות, די עם השקרים. צא לנו מהחיים אחת ולתמיד. גם ככה הילדה לא מעניינת אותך, אז למה? פשוט תניח לנו, אתה רק פוגע בנו ועושה לנו רע בנשמה, ובטח שאני לא רוצה ש"עדי" תטעם את הטעם הזה.
והלוואי ולא נפגש בגלגול הבא. מקווה שאת התיקון שלי עשיתי איתך. תמשיך בחיים שלך, אני באמת מקווה שזה לא עוד פרוייקט הריסה, ושלא יהיו לך עוד ילדים נטושים ומנוכרים ממך. תאמין לי שאין זה מגיע לאף ילד.