יום הולדת שלא יחגג לעולם... - הריון ולידה

ארבל היפה שלי, המתוקה שלי, הגיבורה שלי. פשוט שלי.
שנה עברה מהיום שהפכת אותי לאמא שלך. מהיום המאושר והמפחיד ביותר בחיי. מהיום ששינה אותי ואת אבא לחלוטין, הפכנו מסתם זוג נשוי לזוג הורים.
היום הזה חקוק לי בזיכרון לפרטי פרטים.... 17:00 ירדו המים, 18:00 מנה ראשונה של צלסטוו, 22:00 פתיחה 3 והופ לחדר לידה. 03:00 ״שמרית להתחיל ללחוץ״, 05:05 יצאת כחולה, קטנה, ללא תנועה וחיכיתי לשמוע את הבכי הראשון שלך. הוא לא הגיע. שמעתי אותו רק 12 שעות אחר כך.
ביקשתי לראות אותך לפני שלוקחים אותך ממני לפגיה אבל אמרו לי שהמצב קצת מדאיג אז לא כדאי. התעקשתי! הכניסו אותך לשבריר שניה באינקובטור. 1.374 ק״ג. הסתכלתי עלייך. את הסתכלת עלי. העיניים שלנו נפגשו ובעשירית השניה שהיינו מחוברות במבט ניסיתי להעביר לך כל כך הרבה. ילדה שלי, אמא פה. אמא תשמור עלייך מכל רע. אמא תדאג שתמיד יהיה לך טוב אמא אוהבת אותך ותמיד תמיד תמיד איתך גם אם את לא רואה אותה. שבריר השניה שלי נגמר ולקחו אותך. יעברו עוד 12 שעות עד שאראה אותך שוב.
15 יום ״בילינו״ איתך בפגייה. החזקתי אותך, שרתי לך, סיפרתי לך על בני המשפחה שלך שלא הורשו להיכנס לראות אותך, החלפתי לך, שאבתי לך- הייתי אמא שלך. לעולם לא אשכח את המבט שלך, חודר, חכם, יודע. הפנים המלאכיות העתק של אבא שלך. החיוך/רפלקס שהיה שמור רק לי (הסוד שלנו), האצבעות הקטנות הארוכות. השיער הרך. הערצתי כל מילימטר בגופך כי היית מושלמת! אבל אחרי 13 יום בהם מעודדים אותנו שאת לוחמת אמיתית ושאת תתגברי ותתחזקי כבר ידענו שמשהו לא בסדר. בכית כל היום. אני ואבא ניסינו הכל אבל כלום לא עזר. התעקשתי להחזיק אותך. נתנו לי (שמישהו רק ינסה לסרב לאמא שלך) הצמדתי אותך אליי ו... הפסקת לבכות! נרגעת. אבל רצו לבדוק אותך אז נאלצתי להחזיר אותך. מאותו רגע החיים שלי הצהפכו בשנית. משהו לא בסדר ולא ברור מה. העלית חום. ומול העיניים שלי התחלת לפרכס. פה כבר ידעתי לאן זה הולך ומה תהיה התוצאה. ואכן ביום ה-15 לחייך קיבלנו את הבשורה שאת עוזבת אותנו. לאט לאט מערכות גופך כבות אחת אחרי השניה. והלב יהיה האיבר האחרון שיפסיק את פעולתו. הלב הקטן שלך שבמשך שבעה חודשים עקבתי אחריו באולטרסאונד. יפסיק לעבוד. אני ואבא ביקשנו שיעזבו אותך. שלא יפריעו לך יותר. שלא יכאיבו לך. שיתנו לך ללכת. את זוכרת שאבא ואני עמדנו לידך ושרנו לך? ביקשנו ממך לשחרר. שאת כבר לא צריכה להיות גיבורה. מותר לך לשחרר ולא להאחז יותר בחיים. עמדנו לידך שעות ופשוט בהינו בך הולכת ומתרחקת מאיתנו. שרנו, ליטפנו, דיברנו לא רצינו שתרגישי לבד ילדה שלי. וכך הלכת. השארת אותנו המומים מ15 יום הכי טובים והכי נוראיים בחיינו.
ארבל שלי, אני רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך אהבת נפש! את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים אפילו אם זכיתי להיות אמא שלך לזמן קצר בלבד. אני גאה בך ילדה שלי. חושבת עלייך כל יום, מדברת איתך, מתיעצת, מבקשת.... הפכת להיות סוג של ישות שאופפת אותי בכל רגע.

ארבל שלי, היום היינו אמורים לחגוג לך שנה. עוגה, נרות, זר על הראש. אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אני יודעת שאת נמצאת עם אנשים שאוהבים אותך ושומרים עלייך ומקווה שאת מרגישה מיוחדת ואהובה כשם שאני הייתי גורמת לך להרגיש אם היית כאן איתי.
אני אוהבת אותך. אוהבת אוהבת אוהבת. ומבקשת ממך לשמור עלינו ועל האח הקטן שלך שגדל לי בבטן (ועל האחים שב״ה עוד יהיו לך).
את חלק בלתי נפרד מחיינו. חלק בלתי נפרד ממני. ותמיד תיהי הבת הבכורה שלי. מקור הגאווה שלי. אני חושבת עלייך המון ומתפללת שטוב לך איפה שאת נמצאת.

אני אוהבת אותך ילדה שלי. בלי שלי. יום הולדת שמח, איפה שלא תיהי.