סיפור הלידה שלי, בחלקים. חלק א': - הריון ולידה

אני כותבת בחלקים, כי זה מאד ארוך ועמוס, וגם כי אני זקוקה לשחזור, של כל הפרטים...
אז להלן חלק א':
יום רביעי שעבר, בוקר. אני יושבת בחדר העבודה, מפלרטטת עם הפורום, סובלת בשקט כאבים. יודעת שאלו צירים, אבל מתקשה לתזמן, משום מה. אני זזה, משנה תנוחות, מחליטה לשכב - לא עוזר, חוזרת לשבת, קצת עובדת, קמה, מתהלכת... שום דבר לא עוזר. המצב סטטי, לא מתקדם אבל גם לא נסוג. כאבים חזקים כבר, אבל מאד קשה לתזמן... שום דבר לא סדיר, שום דבר לא קבוע, מרגישה שהקרקע לא יציבה...
ב - 12 בצהריים אני מתקשרת לירון, "בוא הביתה, אני מרגישה שמשהו לא בסדר. לא זז, אבל גם לא עובר. עזוב את העבודה, בוא נסע לביה"ח."
טוב... לוקח לו זמן, והוא מגיע ב - 12:50. אני כבר מוכנה עם התיק, הילדים אוכלים צהריים, אנחנו נוסעים. בדרך, צירים חזקים, נדמה לי שזה מתחיל להסתדר - כל 7 דק', כל 8 דק'...
ב - 13:20 אנחנו מגיעים ל"מאיר" לחדר הלידה. מחברים למוניטור. טוב... מתחילים. צירים סדירים כל 7 דק'... עדיין לא שם.
בגלל שכואב לי, עושים בדיקת פתיחה - בקושי חצי אצבע...
ממשיכים עם המוניטור.
פתאום - 2 מיילדות בחדר. מה קרה?... האטות בדופק של העובר.
צריך להמשיך מוניטור. סה"כ הייתי 3 שעות מחוברת למוניטור, עם 4 האטות בדופק. לאחר כל האטה, יש צורך להמשיך מוניטור לעוד שעה שלמה.
אחרי 3 שעות ו - 4 האטות, ביקשתי שיגיעו להחלטה מה עושים איתי.
הפתיחה עדיין לא מתקדמת, עדיין חצי אצבע, הראש מאד גבוה.
בשעה 17:30 מחליטים להעביר אותי למחלקה להריון בסיכון גבוה.
"או שתתפתח לידה לבד, או שאת מועמדת לזרוז בלון".
אוקיי...
18:00 - אנחנו במחלקה, אני בחדר, במיטה, נאמר לי לנוח קצת, כי בקרוב יבוא רופא בכיר ויתן את ההוראה לבלון.
הוא מגיע ב - 20:00 ("בקרוב"...) ואומר שהמחלקה מלאה מאד, והבלון יושם כנראה רק בלילה. "יקראו לך"...
אני בחדר עם 2 בנות חמודות עם צירים מוקדמים בשבוע 25-30, אנחנו מעבירות חוויות, צחוקים...
טוב, הולכים לישון ב - 22:00. ב - 24:30 (לילה שבין רביעי לחמישי) באה אחות לקרוא לי לחדר של הרופאה, להשמת בלון. אני מדדה עד החדר, נכנסת וחווה התקף חרדה... חדר נורא, מיטת אלומיניום ללא כיסוי, בקצה המיטה מתלים אימתניים לרגליים, רופאה מבוגרת ואיתה אחות אומרות לי "תשכבי בבקשה ושימי פה את הרגליים".
אני שוכבת כמו שהן אמרו, ומתחילה לרעוד בטירוף. קר לי, עצוב לי, כואב לי וקשה לי.
והן בינתיים... מנסות להכניס את הקטטר לצוואר הרחם בעזרת מפשק - לא הולך. לוקחות מפשק יותר גדול - לא הולך. ואז עוד אחד יותר גדול - עדיין לא הולך.
אני כבר רואה כוכבים (ולא את אלו של הלילה...) ובוכה.
"כואב לי... דיייייייייייייייי! בבקשה להפסיק!"
והרופאה: "מה זה??? אשה אחרי 3 לידות, הצוואר אחורי, סגור, לא נותן להכניס קטטר! כאילו את בלידה ראשונה!"
אני מתחילה להשבע, שבאמת יש לי 3 ילדים, ועברתי 4 לידות...
בסוף, אחרי שעה של נסיונות שנראית כמו נצח, הן מפסיקות ומכתירות את הנסיון להכניס בלון כ"לא הצליח"...
אני יורדת איכשהו מהמיטה הנוראית, ומדדה בחזרה למחלקה, למיטה שלי.
הרופאה אומרת לי לנסות לנוח ולישון, בבוקר יהיה ביקור רופאים בכירים, ונראה איך ממשיכים איתי...
בוקר יום ה':
מוקדם, אני מתעוררת לצירים חזקים ותכופים.
מגיע ביקור רופאים, הם שומעים את הסיפור מהלילה, והרופא מחליט: "נעבור לפרופס. אבל זה יקח זמן... המחלקה מאד עמוסה... תתאזרי בסבלנות."
אני קמה בינתיים... מנסה להתהלך, לתפקד רגיל. פתאום, דימום די כבד.
אני תופסת את הרופאה התורנית במסדרון, צועקת לה שיש לי דימום...
אחרי עוד 3 שעות (!!!) היא חוזרת אלי ומבשרת לי שבגלל שיש לי דימום, לא ניתן לחזור על פעולות הבלון או הפרופס, כי "כשיש דימום, אנחנו לא אוהבים להכניס דברים לנרתיק"...
אוקיי, טוב... אבל מה עושים??
לאחר מחשבה, מחליטים לזרז אותי עם פיטוצין. אבל... פיטוצין ניתן לתת רק בחדר לידה, וחדר לידה עמוס לעייפה... אז תמתיני

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il