לפעמים גם גיבורים נשברים - הריון ולידה

ואני לא מאלו שבוכות, אבל בא לי. ממש בא לי.
אני מודה, ההריון הזה הרבה יותר קשה לי מהקודמים.

אני קמה מאד מוקדם (5:30) כל בוקר, אני מכינה 2 ילדים מפזרת אותם בגנים וכבר ב 7:15 אני מעבירה כרטיס בעבודה.
אני לא מרוצה מעבודה, היחס מזלזל (לא מצד המנהלים, מצד העובדים), המשכורת מעליבה, לא מרגישה את עצמי כאן ולא מוצאת שום דבר אחר, תאמינו לי אני מחפשת.
ברבע ל 4 אני טסה מהעבודה לאסוף את הילדים מהגנים, ומתפקדת בתור צוות הווי ובידור לשני שובבים.
ושאמילי תהיה בריאה, היא מאד שובבה אי אפשר להוריד ממנה את העיינים לשנייה. אוריקי הנשמה שלי לפעמים מתפעל אותה ל 10 דקות אז אני מצליחה לשבת, לשתות כוס מים. אבל חוץ מזה אני על הרגליים, לבד עד הערב עם 2 ילדים, 2 כלבים ובטן ענקית. (לא אין עזרא, אמא במרכז וכך גם חמותי ואני רחוקה בצפון)
בערב אחרי המקלחות וארוחת ערב (שמישהו צריך להכין אותה - רמז.... אהם אהם אני!)
חוזר בעלי מהעבודה, כמובן שגם הוא דורש יחס, ושאני אשב איתו ואדבר איתו.
ובלילה, אני כבר לא ישנה טוב, אוריקי מתעורר מדי פעם, ואם לא הוא אז אמילי פוצחת בחינגה, הם מתואמים לסירוגין
וקשה לי.
די

ומה שעוד יותר מעצבן אותי... אני מהיצורים האופטימיים, שתמיד מנסים לשמוח ולראות את הצד החיובי של החיים.
אבל שביזות יום א' בערבוב עם הורמונים ועייפות משפיעים עלי. שונאת להיות שבוזה, שונאת להתבכיין.