היי לכולן ! זוכרות אותי? - הריון ולידה

מי שזוכרת, פרקתי לכן פה ילדות מלאת סבל וזכיתי לתמיכה שאין כמוה. אז אני מרשה לעצמי להמשיך לפרוק ולשתף ברשותכן כמובן.

מצחיק לנבור בתוך עצמי ולגלות שכל נושא שאני מתמודדת איתו בחיי היום יום (אם בזוגיות ואם בהורות) קשור איכשהו לילדה הקטנה שעדיין לא התפקחה מאז. מצחיק וקשה ביחד. כאילו אין לי מנוס.
מאידך אני שמחה שאני מצליחה לעבור תהליך של חפירות בתוך תוכי בשביל לגלות ממה נובעים הקשיים המתסכלים האלה.
כולכן המלצתן לי לספר לבעלי מה עברתי ומה אני עוברת, אז עדיין לא סיפרתי. לא מצאתי את הזמן המתאים ולא הרגשתי די בטוחה להיפתח אליו ככה. האמון בנינו לא מזהיר.
אבל לצערי במשך שלושת הימים האחרונים עברנו משברים קשים מנשוא והחלטתי שהגיע הרגע שאעמוד מולו ואסביר לו את עצמי, את ההתנהגות, את הסיבה לקושי ולתסכול.
בנות אני מפחדת נורא, מפחדת שיקח את הנושא הזה כמשהו לא חשוב מספיק ולא יתייחס אלי בכבוד המגיע לי אח"כ. מפחדת שהציפיות שלי כלפי היחסים שלנו יוגברו אחרי שאפרוק ואספר לו הכל, והוא יאכזב אותי. החיים שלי סובבים על הנושא הזה ולא אסבול זלזול. אני מקווה שיהיה בסדר ובעלי יהיה מספיק חכם להבין אותי ולעטוף אותי גם בבוא הזמן. אני מרגישה שזה כל עולמי כרגע, השורש לכל בעיותי.

אז הפעם ארצה לפרוק נושא קצת רגיש וקשה עבורי,
לפי שאספר לבעלי ואשתף אותו, הייתי רוצה לשתף אתכן (ואולי לקבל תובנות ועצות מעשיות).
מדובר ביחסים שלנו, האינטמיים. לצערי כל הנושא הזה הפך להיות עליי ממש מעמסה, אני סובלת נורא, לא נהנת, לא מסוגלת להיפתח, לא מסוגלת לשחרר, וכל פעם נמצאת בסיטואציה שיגמר כבר. לא טוב לי, לא נעים לי, לצערי עברתי כ"כ הרבה התעללויות פיזיות (חס וחלילה לא מיניות) שנאטמתי. אני מרגישה קשיחה וקשוחה, כאילו בלתי אפשרי מבחינתי להשתחרר וליהנות ממגע חום ואהבה.
חיבוקים אני אוהבת. עד שזה מתחיל להיות רציני ואז אני מיד מתגוננת, מעדיפה לישון, לתרץ תירוצים, הכל רק לא זה. ושזה קורה, אני עסוקה ב"לשמור" על עצמי. מעיפה לו את הידיים, מציבה בפניו גבולות והגדרות, פשוט לא זורמת. רובוט. בלי רגשות.

לפני כמה ימים חיפשתי מאמר אודות אי חשק מיני ומצאתי המון כתבות שעזרו לי להבין מה קורה איתי, להבין מאיפה הקושי הזה נובע. מיותר לומר שהכל עניין רגשי ילדותי. עניין של ביטחון ואמון (שכמו שאמרתי, לצערי אין לי בבעלי, אך זה כבר סיפור אחר)
בנוגע לפאן הרגשי, חשבתי כבר ללכת לקבוע תור למומחים בתחום, לעבור רצף של טיפולים נפשיים ולקוות לטוב. לבעלי כבר נמאס ממני. כל פעם אני מגלה דברים חדשים. הוא מאוכזב ומתנהג אליי לא יפה, אני מבינה אותו. לכן החלטתי לספר לו הכל ולשחרר את המעמסה מעצמי עוד היום.
אך אני שואלת אתכן בכדי לדעת, האם יש כאן מישהי שחוותה קושי דומה? האם ישנן עצות מעשיות שאני יכולה ליישם בנוסף לטיפול כזה או אחר? האם מצבי נורמלי ויש לי תקווה עם טיפול?

תודה לכן שוב, על ההקשבה, השיתוף והכתיבה משחררים ממני המון.