לאכול לאהוב ולהתפלל שאפסיק לאהוב לאכול - הריון ולידה

יש משו מאוס בתוכניות בישול ואפיה.
הן השתלטו על כל הערוצים.
אהרוני
ומיקי שמו
וצחי בוקשששששששששסטר שאלוהים העניש אותו בכזה שם משפחה רק בגלל כל האוכל הטעים הזה שהוא יושב ומכין לי ב55 אינץ' מול הפרצוף
ושי לי
ועצבים
וקרין גורן שבגללה התכנסתי כאן.
יש משו שמעצבן אותי בבחורה הזו.
אולי זה זה שהיא כל הזמן מחייכת ( ובייננו, כמה יכול בנאדם כל הזמן לחייך- גם הנחמד והחביב ביותר ביקום)
וגם זה שאין התאמה אין מה שהיא כותבת בספרים שלה ומה שרואים בטיוי.
אבל גם זה לא מה שמעצבן אותי.
ואני כועסת על עצמי שנהייתי כה רדודה אבל להגיד בקול מה שכולם חושבים ולא נעים להם..
וול..
זו גדולה!
ואם כבר בגדולה עסקינן..
קחו את המילה הזו
שנו את הניקוד
גדולה!
ביג
היוג'!!!
קרין נהיית ענקית.
פעם נהנתי לראותותה מלקקת את הכפות שוקולד שנישארו אחרי המלאכה שלה.
פעם לא הבחנתי בביסים שהיא דופקת בכל יצירת פאר שיצרה.
עכשיו כן!
והתחילו הספקולציות
בראשי כמובן
אולי היא בהריון.
אולי היא סובלת ממחלה
אולי ואולי ואולי
ומי זו הבחורה הזו בטיוי ולמה היא אכלה את קרין גורן??
קרין מכינה עוגת גבינה ושוקולד וערמונים
וכל מה שעובר לי בראש
זה מה עבר לה בראש?
למה היא עוללה לעצמה דבר כזה?
מה ?? מה???
היא לא יודעת שאם אוכלים עוגות - משמינים?
שהמשפט" כשאין לחם - תאכל עוגות" מתאים למארי אנטואנט בלבד,
ולא לדור האדממה, הבריאים, המודעים, החולי צליאק, ובוגרי מכון אברמסון למנהם?!?!???

היא פשוט ישבה שם , מדושנת כולה, עם סרט זהב קשור לראשה.
ובלסה את העוגה מול הפרצוף הפעור שלי.
ובעוד הכתוביות עלו בסיום עוד תוכנית...
שאלתי את עצמי.
האם ככה אנחנו שופטים אנשים שמנים? או כאלה שמעלים במשקל?
האם שמן, נתפס בעיננו כפחות שווה?
פעם ממש אהבתי את התוכנית של הכוסית שחייכה קצת יותר מדיי... ואפתה עוגות מנצחות
ואכלה את כל שאפתה.

ומה שהכי נורא פה..

שהסתכלתי עליה - וראיתי את עצמי.
ובכיתי.

אלוהי כל הדיאטות .- פגע בי שוב.

התמונות של הבריתה הציבו בפני מראה לא פשוטה שלא חסכה ממני כלום!

כמה הבנות שלי מושלמות הן

כמה חברים מקסימים יש לנו

כמה שמנתי.

אלוהים!!!! הרגשתי כמו הקלימנג'רו!!!

אוקי.

עברו 3 שבועות ואני 9 קילו פחות..

ואני אחרי קייסרי קשה שכמעט נשארתי לדוקטור שלי על שולחן הניתוחים..

ועדיין.

אתה- זה מה שאתה אוכל

והאוכל שלך - זה איך שאתה מעריך את עצמך..

ואני הלכתי לעצמי לאיבוד , איפושהו בדרך.

בתוך כל הכיאוס של ללדת, דיי צמוד לילדה קטנה ( בת שנתיים)

ליילות ללא שינה

להריון גדול וכבד

לקיטורים החרדות ופחדים ורגשות אשם..

הרשתי לעצמי לדבות.

באסה.

אני רוצה לחייך ( אבל לא מזוייף וכלכך הרבה כמו קרין גורן)

מהסיבות הנכונות.

אני רוצה להיות בריאה ( להיות שמן זה כבד ולא נוח)

אני רוצה להוות דוגמא לקטנה שלי ( אמא גם אני רוצה גזר ולא תביאי לי עוגה)

ואני רוצה

הכי רוצה

שלא יסתכלו עלי וישפטו אותי לא נכון - שאני פחות שווה/ יפה/ חכמה/ מתוחכמת/ סקסית / ויורדת נהדר רק כי יש לי תחת גדול
ולצערי...

זה מה שעשיתי אתמל לגברת גורן החייכנית. ו
סליחה