נפל עליי יום כבד... האמת לא פעם ראשונה. - הריון ולידה

היי בנות,

אנחנו לפני תחילת טיפולים (בתחילת שנה הבאה) כתוצאה מבעיה גנטית (PGD ושאר ירקות). אני חרדה מאוד. לא משתגעת על הרעיון של להכניס כל מיני חומרים לגוף שלי ובחיים לא עברתי ניתוח (אלא אם לייזר בעיניים נחשב).

אבל רציתי לשתף אתכן בתופעה קצת מוזרה. בעלי, שבד"כ הוא מלאך אמיתי, מתנהג מאז האיבחון של הגן הבעייתי כאילו כל זה לא נוגע לו. אני מתאמת את התורים - ואז צריכה להתקשר שוב ולשנות כי לו "לא נוח". אני עוד צריכה להתנצל בפניו על שאי אפשר לשנות את התור ושכן, הוא חייב לבוא (איך המזכירה הרימה עליי גבה טלפונית... רציתי למות). החלטנו לא לקחת טיפול בבית חולים אחד אלא באחר - והתהליך שוב מצריך לעבור דרך המכון הגנטי, כי רק הם מאשרים פתיחת תיק ביחידה להפרייה חוץ גופית. לכו תדעו מתי בכלל נתחיל...

הייתי צריכה להתחנן שיקבע את בדיקות הדם והזרע. בסוף קבע. אין לי מושג מה התוצאות - כי עוד לא טרח, ככל הידוע לי, לאסוף אותן.

אני מרגישה שהוא לא ממש בתוך זה. לפני כמה ימים דיברנו על כל מיני הנחיות שהחברות שלי קיבלו מהרופאים כשהיו בטיפולים, ואחת מהן הייתה שאסור לגבר לרכב על אופניים. הוא עוד אומר לי "נראה"... לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז נהגתי בשיטה חינוכית והסברתי לו כמו לילד בן חמש למה הפעם כדאי להקשיב לרופא. תוסיפו לזה הפרש בינינו של כמעט 20 שנה, ואני כבר לא ילדונת בת 25. כן, בעיות על בעיות.

היום עוד חברה בישרה על הריון, ואחרי שסיימתי לדבר איתה בטלפון עמדתי ובכיתי. נכנסתי לפינה של "למה זה מגיע לי", בענק. אז למה? כי בעלי באמת מציאת השנה. הוא מושלם! בלי להגזים, באמת :-)) כשהתחלנו לצאת (בתחילת השנה!!!) הודעתי לו שאיתי אין חוכמות - או משפחה, או שיעשה לי סופ"ש של פאן ויתחפף מחיי. הוא התחתן איתי, בטח זה אומר משהו... בעיקר שהוא ידע למה הוא נכנס.

אני מרגישה מטומטמת, הרי הוא האדם הכי קרוב אליי בעולם, ואני מתביישת לספר לו שעצוב לי, כי היא כן... ואני לא. היא לא אוכלת בריא כמוני, ולא מתאמנת, ויש לה מלא כאבי ראש וכאבי בטן ואני כבר שנים לא זוכרת איך חולים באמת. ועדיין, היא בהריון! אז למה היא כן ואני עוד לא? קבעתי כל מיני דברים לשנה הבאה כי אני מנסה להמשיך לחיות רגיל. הלו"ז מלא והלב ריק.

לדעתי, כל כאב פיזי ומנטלי נסבלים כשיש תמיכה. בעלי היה נפלא כשהתכוננתי למרתון במשך כמה חודשים טובים, שלא לדבר על היום עצמו... אבל אני מרגישה שהוא יעדיף שארוץ עוד אחד מאשר להיכנס לתהליך של יצירת ילד. על המרתון הוא מדבר בחיוך. על ילד הוא לא מדבר. רק אני.

עצוב לי. לפעמים עוברת לי מחשבה בראש "טוב, כבר עשיתי כמעט את כל הבדיקות, אם עוד חצי שנה הוא עדיין עושה קונצים, אני מפרקת את החבילה והולכת לבנק הזרע".

והוא זה שאמר שהוא לא רוצה ילד עם הבעיה הגנטית הזו... בשבילו אעשה הכל, באמת הכל. אבל אני לא רוצה להרגיש לבד בתהליך הזה.

עצה, מישהי? שלא כוללת להעיף לו מחבת על הראש כי זה השלב הבא... ;-)

"על קו הזינוק לפני המרוץ, בו אני ואתה מתחילים לרוץ..." :-))