משתפת - הריון ולידה

היי בנות
היום הייתי בסופר לקנות קצת דברים מנחמים
ואז ראיתי אמא עם שני ילדים, והקבוצה הזאת משכה את עיני
האמא היתה ממש עצבנית וצרחה על שני הילדים

הילדה אמרה "אמא תקני לי תותים" והאמא ענתה לה בפנים זעופות: "יש לנו בבית תותים"! הילדה אמרה לא נכון, אין לנו! והאמא צרחה עליה שהיא משגעת אותה והיא לא תיקח אותה לסופר ושנמאס לה מהבלאגן שהיא עושה לה כל פעם שהם יוצאים מהבית.
הילד היה קצת נודניק ומשך לאמא בחולצה, עד שהיא צרחה גם עליו שהיא לא תיקח אותו יותר לעולם לסופר...
היא היתה נראית כל כך ממורמרת מהחיים ואני רציתי לצרוח ---- את לא רואה מה יש לך???

אני לא באה להתחסד או משהו כזה, ואני בטוחה שלהיות אמא זה גם (אם לא יותר מהכל) מחייב, וזה לא תמיד רק "כיף ופאן", וזה בסדר קצת לאבד את העשתונות...

אבל זה עדיין גרם לי לחשוב על ואיך אנחנו מתרגלים בקלות למה שיש לנו ורק כשאין לנו אותו אנחנו יודעים להעריך אותו...

והבטחתי לעצמי כשכאהיה אמא וארגיש שעוד שניה אני מאבדת את זה, אני אשתדל להיזכר בחודשים הקשים האלה, של הציפיה והכמיהה העזה הזאת לחבק את הילד שלי, ואעריך אולי יותר מאמא שלא חוותה את התקופה הסיוטית הזאת..

סורי שחפרתי, הייתי חייבת לשתף (כדי שגם אם אשכח את זה, לפחות זה יהיה לי מתועד... חחח)

וזה יבוא, כמו שהטבע רגיל
והלב, השומר לא להיפגע, יפעם בקצב רגיל.

תותי