-
קודם כל ולפני הכל בהחלט הגעת למקום הנכון, כולנו פורקות כאן את הלב ברגעים שמחים יותר או פחות, ויש כאן בנות מדהימות.
ולענייננו-
התקופה שלאחר הלידה היא באמת ממש לא קלה.
זה קשה לכולם, וזה טבעי.
השינויים הם גדולים מאוד בכל המובנים, וקשה להסתגל להם.
למיטב הבנתי את מתוסכלת מההתמודדות של בעלך, מזה שהוא לא עוזר לך לטפל בקטנה וכתוצאה מכך את מרגישה שאת לבד במערכה.
אז קודם כל לפי דעתי (הממש לא מקצועית) אני חושבת שאת צריכה דבר ראשון שוב לנסות לדבר איתו. אבל לא בזמן שזה כבר מתפוצץ, אלא דווקא בזמן רגוע ושקט. קחי את אמא שלך או את חמותך שישמרו על הקטנה, ותצאי איתו יחד לכוס קפה. אל תשכחי שגם הוא כאבא עובר שינוי לא קטן וזה קשה לו כפי שזה קשה לך.
דבר שני שלדעתי יעזור זה אם תקבעו לכם יחד זמנים מסודרים. ככה הכל יהיה ידוע מראש, כולל זמן שלו לצאת לחברים, או זמן שלך לשאוף אוויר ולהתפנק קצת בחוץ.
בתוך כך תקבעו גם זמן משותף שלכם ליציאה, כי את יודעת, זה שנולדים ילדים לא אומר שצריך להזניח את הזוגיות, אם אהבתם לצאת לבלות כדאי להמשיך לעשות זאת במינון שמתאפשר.
בהצלחההההה
-
-
יש לי עוד משהו לכתוב, ברשותך...
אני אספר לך שבעלי (בקבע) עובד סביב השעון ולא נמצא בבית, לפעמים כולל לילות. בדרך כלל אני מרגישה שהוא נשוי לצבא יותר מאשר לי. כל עוד היינו זוג זה היה נסבל. אבל כשנולדו הילדים, בהתחלה היה לי קשה לקבל את זה, וכמוך הייתי מתפרצת ומתפוצצת.
אז מתפוצצים פעם ופעמיים, וזה לא עוזר, אז מה עושים????
באיזשהו שלב פשוט קיבלתי החלטה שאני מתמודדת עם מה שיש. הוא לא נמצא, סבבה, אני יכולה גם להסתדר לבד. קיבלתי החלטה שסדר היום שלי וההתמודדות עם הילדים לא תלויה בו. אם הוא כאן כדי לעזור אז זה סבבה, אבל המובן מאליו זה שהוא לא כאן.
ברגע שקיבלתי את ההחלטה נהיה לי הרבה הרבה יותר קל.
כבר אין כעס מעייף. אין התפרצות שכבר אין כוח אליה. הגעתי למצב של השלמה מבורכת.
זה קשה לטפל בהכל לבד, אבל זה אפשרי.
אני לא אומרת שאת במצב הזה של להשלים עם העובדה שהוא לא עושה, אבל אני חושבת שהחלטה שאת יכולה ומסוגלת לבד יכולה לעזור.
-
הי מור
הגעת לגמרי למקום הנכון לדבר, לפרוק....
מזל טוב
מלא מלא מלא מלא
-
ברור שאת בפורום הנכון
מזל טוב!!!
התאוריה שלי אומרת כזה דבר: בתור אישה עוד לפני הלידה את מאוד מחוברת לעובר, ומיד עם הלידה את הופכת להיות אמא לטוב ולרע, אין תקופת הסתגלות...
התינוק תלוי בך ב100%, בלעדייך הוא לא יכול להתקיים
לעומת זאת לגבר יש את ה"פריבילגיה" להתסגל לתפקיד האבא, הם יכולים לקחת את הזמן להתרגל למצב
אין מה לעשות בנידון.. כך טבע האדם, זה מרגיז, זה מעצבן.. זה המצב!
המון גברים לא נקשרים לתינוקות מאוד קטנים כי הם לא מתקשרים, כי הם בעיקר צורחים, כי הם צמודים לאמא..
כמובן שבחלוקת התפקידים רוב הטיפול בתינוק בחודשים הראשונים נופל על האמא או אוטומטית הופך להיות באחריות האם...
אז קודם כל - לנשום עמוק!! זה יבוא לו עם הזמן והוא יהיה אבא נפלא! זה פשוט ייקח לו זמן להתרגל למצב ולקבל אותו.
אני יכולה להגיד לך שרק עכשיו בילד השלישי הבנזוג שלי כל הזמן אומר לי איזה חמוד הוא, איזה מתוק.. אני לא זוכר שהגדולים היו כאלו.. טוב - הוא לא זוכר כי הוא לא היה קשור אליהם בגילאים הקטנים..
תני לו את הזמן שלו, המון סבלנות (כי מה לעשות גם גברים הם סוג של ילדים), לאט לאט זה יבוא לו.
לגבי העובדה שקשה לך:את צודקת, זה מאוד מאוד מאוד מאוד קשה להיות אמא! בטח לתינוקת כזו קטנה, אחרי לידה קשה, בילד ראשון השינוי הוא מאוד גדול וקיצוני וקשה להתמודד.
ולכן את צריכה לא להתבייש ולבקש עזרה מכל מי שאת יכולה, בני משפחה, חברות, שכנות - כל עזרה תקבלי בברכה. אפילו אולי להביא בייביסיטר מידי פעם שתשמור על התינוקת כדי שתוכלי לישון, להתקלח, להתאוורר.
או להביא מנקה בתשלום פעם בשבועיים
למצוא חברה שיש לה ניסיון כדי שתוכלי להתייעץ איתה בכול נושא..
אל תרגישי לא נעים אם קשה לך - לכולן קשה ואת לא צריכה להיות סופרוומן!
חוץ מזה שאנחנו תמיד כאן
-
כמו שנאמר כאן, זה ילד ראשון, ולכן זה יבוא לו עם הזמן...
אני הייתי מציעה לך, למרות הקושי המאוד רב, להתאזר בסבלנות...
כשהבכור שלי נולד בעלי אמר לי שכל היום בעבודה הוא חושב רק עליי, לא מצליח לחשוב על הקטן...
לקח לו זמן להתחבר אליו
היום זה עולם אחר לגמרי...
זה "יצור" חדש שהופך חלק בלתי נפרד מכם
ופתאום יש לו תואר חדש ומחייב של אבא...
הוא הרי פחות הפנים את העובדה, בניגוד אלייך, שחשת אותה מתפתחת בבטנך!
כמובן, שהאמפתיה היא כלפייך! ואת צודקת!
אבל אולי תנסי להגיע למקום של הבנה למצבו ואז פחות להלחיץ ולדרוש...
יותר לזרום...
עם כל הקושי...
בהצלחה!
"...אמא שרה לבן בלילה... אמא כאן לידך כל הזמן..."
-
לא הבנתי משהו - בת כמה היא כבר? למה את מוותרת על ההנקה? בגלל בעלך?!
[email protected] img]
פייס: ortal_hori