הם לא עוזבים אותי... - הריון ולידה

רגשות האשמה האלה.
אני חייבת ללמוד לדחוק אותם לפינה.

הגבר הקטן שלי לא מפסיק לבדוק גבולות, ממשיך להרים ידיים
צועק בלי סוף, ממש התנהגות שונה ממה שחינכנו ועמלנו איתו בבית.
אז אוקי, אני מבינה שהשוני משפיע
הוא לא בטריטוריה שלו, מוקף בהמולה, המון פינוקים (שקשה לי כבר)
וגם מתחלק ביחס שקיבל נטו עם אחותו הקטנה.
אבל זה לא מונע מאיתנו, בתור הוריו, לחנך ולהציב גבולות.
גם אם זה לא בבית וגם אם לאנשים לא יאה שאני "קשוחה" מדי שהבן שלי מרים עליי יד.

הכל טוב ויפה עד שזה מגיע, "לא, אמא לא מסכימה"
ואז הוא מסתכל... מלטף אותי ונותן נשיקה. העולל החכם הזה שלי
ואני מרגרינה
ומרגישה חרא אמא.
מה שלא היה עד שבוע שעבר ביום שתהל נכנסה לחיינו
נכון שזו טעות? תנערו אותי בבקשה.
נכון שאסור לי לערב רגשות אשם וגבולות מינימליים?

אז למה, למה אני לא מפסיקה להרגיש ככה?
זה יעבור מתישהו???