החלטה לא פשוטה - הריון ולידה

טוב אני אנסה לעשות סדר בדברים כדי שתבינו פחות או יותר את הרקע.

היחסים שלי עם חמתי בהתחלה היו לא פשוטים, היו כמה תקלים לא נעימים ונפגעתי מהם הרבה, היה ביניהם לבין בעלי מין ריב כזה על כל מיני דברים בעיקר זה שהם התערבו לו הרבה בחיים והוציאו אותי השעיר לעזאזל שכאילו אני זו שמסכסכת, בקיצר לא אפתח את הכל אבל בואו נגיד שבמשך חצי שנה הייתי בוכה המון כל פעם שהייתי נזכרת בזה, ועד היום קשה לי להשתחרר מהכעס ומהזכרונות הלא נעימים של איך שקיבלו אותי למשפחה על ההתחלה.

היתה תקופה שאני ובעלי דיי התרחקנו מהם וגם מאוד כעסתי עליהם על כמה דברים שלא קשורים למה שהיה. והיו כמה פעמים שניסיתי להתקרב אבל היה לי מאוד קשה כי חמי וחמתי הם באמת אנשים טובים אבל הם אנשים לא קלים, צריך לדעת הרבה דברים לסנן כשמתקרבים אליהם ולי זה קשה מאוד.

בכל אופן יצא לא מזמן ששמעתי ממישהי שקרובה אלי שחמתי דיברה איתה שמאוד כואב להם שאנחנו לא קרובים אליהם והם מאוד היו רוצים להתקרב ואנחנו אלה שהתרחקנו ועוד כל מיני דברים.
אחרי השיחה הזו דיברתי עם אמא שלי שהיא באמת מאוד רוצה שאני וחמתי ניהיה קרובות אחת לשניה, ובאמת התחלתי לאט לאט להתקרב וחמתי הלכה איתי וקנתה לבת שלי נעלי צעד ראשון מדהמיות ובאמת ראיתי שהיא שמחה מהטיול הזה בעיר איתי ולמחרת התקשרתי להגיד שהיה כיף ותודה רבה ובאמת אני בטוחה שהיא רואה שאני משתדלת להתקרב. ואי אפשר שלא לראות שהיא באמת מאושרת מזה.
אני יודעת שלמרות כל מה שקרה הילדים שלי ירוויחו עוד סבתא נהדרת כי הם באמת מעניקים וקונים ונותנים המון אהבה. ואני יודעת שאני עושה את הצעד הנכון בזה שאני מורידה מעצמי ומשתדלת מאוד להתקרב אליהם ולהתקשר הרבה.
אמא שלי גם דוחפת אותי כי היא נלחמה על זה שהיא וסבתא שלי (חמתה) יהיו קרובות למרות שהיו המון תקלים איתה ועם חמתה ועם גיסתה ואמא שלי לא ליקקה דבש אבל היא עשתה את זה בשבילנו ובאמת קיבלנו סבתא מדהימה ומפנקת וזו אחת הסיבות שהיא דוחפת אותי להתקרב.

עכשיו לענייננו . אחרי החפירה הארוכה שכל הכבוד למי שקראה עד לכאן חחח
אמא שלי מיעצת לי להכניס אותה גם לחדר לידה
כן, שכחתי לספר לכן, אני בהריון שבוע 16
מצד אחד אני יודעת שהיא ממש תשמח, כי יש לה רק בת אחת שגרה רחוק ולא עושה רושם שהיא הולכת להתחתן בשנים הקרובות והיא גם שאנטי באנטי כזאת לימודים ואז להזרק תקופה בהודו וכל מיני כאלה והיא בעצמה אומרת שזה לא בראש שלה בכלל בתקופה הקרובה, אז אי אפשר לדעת אם לחמתי יצא בשנים הקרובות להכנס לחדר לידה עם הבת שלה.
ואמא שלי אמרה שזה ממש ישמח אותה , וכמובן גם בעלי אמר שכדאי.
בעקרון לא כלכך אכפת לי למרות שאני קצת מתבישת ואני באמת יודעת שהיא תשמח ואנחנו עכשיו באמת מתקרבות, אבל.
פתאום עולים וצפים הזכרונות מההתחלה ומכל הכאב שעברתי עם המשפחה של בעלי
ואז אני ממש לא רוצה שהיא תכנס איתי .
אני לא יודעת איך להתשחרר מהכאב הזה ומהזכרונות האלה, ואני באמת בן אדם שלא נוטר טינה, אבל על הסיפור הזה קשה לי מאוד להתגבר ולהשתחרר ממנו.
תנסו לשים את עצמכן במקומי...
מה הייתן עושות?
קרה לכם שנפגעתם עד כדי בכי וכאב תקופה ארוכה והצלחתם להתשחרר מזה ולסלוח?
מישהי פה הכניסה את חמתה לחדר לידה?


תודה לכן יקרות שלי על האוזן הקשבת
אני שמחה שהצטרפתי אליכן