היי טלטול מתוקה :)) - הריון ולידה

היי

אין תוכניות מיוחדות לשבת, כנראה שאת לא ממש מכירה אותי, אז את לא יודעת שאני דתיה? אז בשבת אנחנו נהנים בעיקר מזמן המשפחה יחד
אני עם דלקת אוזניים כואבת ומעצבנת והתקררות שכזו, אז קיבלתי מהרופאה טיפות לאוזניים וקולדקס שכמובן תורם לזה שאני בקושי מחזיקה את העיניים עם קיסמים

שבוע עמוס במקצת... אבל ב"ה על מה שיש

מחר בישולים והאמת שלשם שינוי אני אפילו טיפה מתרגשת... החלטתי, אחרי מלא זמן שנרתעתי מזה, להכין את עוגת התפוזים של אמא שלי.
זה נשמע דבילי להתרגש מזה, אבל תמיד מרגש אותי להכין דברים שהם "של אמא שלי".
לפעמים אני מצטערת שלא נצמדתי אליה כל עוד חיה כדי לרשום את כל מתכוניה... יש דברים שהיא לקחה איתה לקבר ולעולם לא נוכל לשחזר
וכמובן שהעיקר שבהם זה המתכון לחיבוק של אמא... איש לא הצליח ואיש לעולם לא יצליח לשחזר....



אלי, תן בי את השלווה
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם
האומץ לשנות את אשר ביכולתי
והתבונה להבחין בין השניים

הזורע חיטה דואג לשנה,
הנוטע עצים דואג לשנים,
המחנך נפשות דואג לדורות (הרב קוק)

אדם הוא מעט ממה שנולד עימו, והרבה ממה שהוא עושה מעצמו. (אלכסנדר בל)
לעולם לא מאוחר מדי להיות מי שיכולת להיות. (ג'ורג' אליוט)

היי

דבר ראשון- החלמה מהירה מקווה שהכאבים יחלפו כלא היו!!

דבר שני- כלל לא התכוונתי לתכנון שמצריך חילול שבת...גם משפחות דתיות (מניסיון..) מתכננות להן דברים לשבת.. בכל מקרה- אם הבנת אותי לא נכון אני מתנצלת

ובקשר לאמא ולעוגה- קודם כל- . אני זוכרת שכשאימי התאבלה על סבתי היא גם הצטערה שלא עשתה יותר, שלא היתה יותר, ותאמיני לי שהיא היתה צמודה אליה... אין לדבר סוף- כי אין לאהבה סוף...

שלא תדעי עוד צער

אין לך מה להתנצל לא כולן ממש מכירות אותי כאן בפורום תמיכה... לרוב אני פעילה יותר בפורום הורים, אך בתקופה האחרונה הוא דעך מה שאילץ אותי, כמובן בשמחה, לחזור ל"מקורות"

אין לי ספק שיכולתי להיות יותר שם, עם אימי, לספוג עוד קצת ממנה, מחוכמתה, מכישוריה, הבישולים שלה, הניחוחות.... אבל כמו שאת אומרת, אין לדבר סוף...

לצערי, מטבע הדברים, צער הוא דבר שלא נגמר, למדתי שלאיחול "שלא תדעי עוד צער" אין בסיס... כמובן שאני לא באה בטענות אלייך , פשוט מסלול החיים שלי לימד אותי שהצער הוא דייר קבע בחיים, צריך לדעת להתמודד איתו ולחיות במקביל אליו.
הצער הוא גם בדברים הקטנים, לילדים למשל זה יכול להתבטא באובדן בובה אהובה, אובדן המוצץ היקר, החיתולי הצמוד, אובדן חברות קרובה, דברים שממרומי גילנו הבוגר לנו נראים פשוטים וקטנים, אך להם זה עולם ומלואו
כשבוגרים הצער מתמקד בחברויות, באקססוריז של ילדות/משחקי בנים, בגד אהוב שנהרס, וכו'.
וכמובן כמבוגרים יש את הצער משלו, גם מי שמעולם לא איבד אדם אהוב, יש לו צער, על עתיד המדינה (בין אם זה משמאל או מימין), על אדם זר שכתוב עליו בעיתון שחווה טראומה, פיגועים, אסונות טבע, אלימות ועוד ועוד...

אוף, שקעתי למין הודעה דיכאונית שכזו
אבל העיקר שאני רוצה לומר זה, שצער הוא חלק מחיינו, צריך רק לדעת לחיות איתו בשלום



אלי, תן בי את השלווה
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם
האומץ לשנות את אשר ביכולתי
והתבונה להבחין בין השניים

הזורע חיטה דואג לשנה,
הנוטע עצים דואג לשנים,
המחנך נפשות דואג לדורות (הרב קוק)

אדם הוא מעט ממה שנולד עימו, והרבה ממה שהוא עושה מעצמו. (אלכסנדר בל)
לעולם לא מאוחר מדי להיות מי שיכולת להיות. (ג'ורג' אליוט)

מדהים... כאילו קראת את מחשבותיי..
אהיה כנה איתך- כשכתבתי לך שלא תדעי עוד צער- חשבתי לעצמי: "על מי את עובדת"?... אבל כתבתי. כתבתי כי אין לי מה להגיד במקרים כאלו, כי אני פשוט נאלמת דום לפעמים, בפרט בסיפורים שהם קשים ולא פשוטים...

את פשוט מדהימה. שתדעי.
(ולא בגלל שאני הגמדה שלך. אובייקטיבי לחלוטין).

תודה מאמי... אני פשוט ריאלית... עברתי דבר או שניים בחיים שלימדו אותי צער מהו...

אני לא יודעת מי את אבל אני כן יודעת שמי שלא תהיי, זכיתי...



אלי, תן בי את השלווה
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם
האומץ לשנות את אשר ביכולתי
והתבונה להבחין בין השניים

הזורע חיטה דואג לשנה,
הנוטע עצים דואג לשנים,
המחנך נפשות דואג לדורות (הרב קוק)

אדם הוא מעט ממה שנולד עימו, והרבה ממה שהוא עושה מעצמו. (אלכסנדר בל)
לעולם לא מאוחר מדי להיות מי שיכולת להיות. (ג'ורג' אליוט)