גיל שנתיים- התייעצות+ שינה - הריון ולידה

לגבי לול, אני חושבת שזה זמן מתאים.להעביר אותה למיטת מעבר או מיטה רגילה...

זה מתחיל להיות.מסוכן.

לגבי ההתנהגות שלה, אני לא מומחית, אבל אני חושבת שזהו גיל שנתיים הנורא, וגם שהיא צריכה מסגרת של גן.

אני מניחה שהמנוסות יותר יענו לך בנושא..

אוהבת אותך

בובה

לא הייתי שם עדיין
אבל זה הזמן להציב גבולות ברורים אפילו בציור להסביר לה ולהיות עיקבים
ולתת לה להיות בפינת מחשבה כשקורה משהו שהיא עושה לא טוב
להיות אסרטיבים ולא לוותר
לדעתי מגירות מסוכנות לסגור בסוגר בטיחות לילדים ולתת לה דלת שהיא כן יכולה לפתוח ולהתנסות
לעשות לה סדר יום כל יום לגוון בפעיליות ולנסות להקדים את שעת השינה שתתרגל אט אט
היא איתך בבית לאבזר את הבית שיהיה תואם ילדים שאם את הולכת לעשות פיפי אז היא לא יכולה להפוך את הבית את משאירה זווית קטנה בדלת עושה ויוצאת הכי הרבה היא תבוא אליך ותסביריי לה שאימא עושה פיפי והיא צריכה להמתין עם עצמה בחוץ
אני לא חושבת שהיא צריכה להיות בלול אם זה לא שינה וגם שינה מיטת נוער ולשים מעקה בטיחות
זה מה שעולה לי כרגע ועוד יענו בהצלחה

דחוף להעביר מיטה..אצלי ברגע שהן הרימו רגל-העברתי
את חוששת שלא תשמעי?? תראי מה יש לך...היא תוודא שתשמעי אותה (:
ילדה שובבה ודעתנית..הכי חשוב להציב גבולות ולבחור בחוכמה את המלחמות שלך.
המעבר למיטה רגילה לא יהיה לך קל..אבל תקפידי לומר בטון תקיף- עכשיו לילה ישנים.
וזהו! כמו אבן לא להגיב..
זה ייקח שעתיים אבל בסוף זה ישתלם.
ואת שאר הבית תכיני בשבילה גם-סכינים, זכוכיות וכל מה שמסוכן- שיעלה או בארון נעול.
בהצלחה...

כשאת אומרת לה שאסור\טון תקיף\דיבורים ברבורים\בעלך מדבר מברבר
זה כאילו ה"איום"
איפה המעשה לאחר מכן?
אז אמרת לה שאסור. ועשיו מה? היא מראה לך מה, לא בא לי מה תעשי לי?
אז מה את עושה באמת? היא יודעת שאסור זה רק מילה. מה הלאה...צריך להרגיש מה
משמעות האסור הזה.
נגיד- כשילדים מרביצים ואומרים אסור ועל הפיפ שלהם והם ממשיכים לנשוך, הולכים מהם. אסור להרביץ ואז הוא רואה שאם הוא עושה ככה יש המשך, אני לבד. לא רוצים להיות איתי.
אז את צריכה לעשות ככה גם. היא זורקת צעצוע. את לוקחת את הצעצוע ושמה איפשהו רחוק. אם על הסנקציות היא מתעצבנת - לא מגיבים. לא מסתכלים עליה כלום. מתעלמים. מותר לה להביע תסכול. ולא מגיע מוצי פוצי על זה.
שתבכה ותצרח- היא רק אומרת לך במילים שלה "אוף!" אז מותר לה להגיד- רק אתם צריכים להתעזר בסבלנות ולשמוע את הרעש הזה אבל בלי להתיחס אליו.
כשאסור לפתוח מגרות והיא פתחה, אמרת אסור, היא פותחת שוב. בנחת את לוקחת אותה ביד ומוציאה מהמטבח בלי מילים. הולכת לשם שוב? הולכת אחריה אומרת אסור ובנחת מוציאה אותה שוב, ככה אפילו אלף פעם. ואם היא צורחת ובוכה אז סבבה, אל תתיחסי. את תהיי שלווה ורגועה כי בעצם לא קורה שום דבר שצריך להיות ממנו בפאניקה. ואז היא תדע שכשאומרים לה אסור על מגרות הסכום כנראה שהיא לא צריכה להיות שם, והבחירה היא או ללכת משם בעצמה או שאמא תבוא ותקח אותי (אבל לא על הידיים, כי אז היא ככה תבקש צומי, כי ידיים זה צומי).
אם אין לך רעיון של המשך הגיוני ל"אסור" אז אפשר תמיד לשים אותה בחדר שתי דקות עד שתרגע. זה המשך הגיוני כשהיא מפריעה במרחב הציבורי של הבית,
אם בציבור היא מפריעה אז הציבור הולך ממנה, אבל בגלל שזה לא הגיוני שאת תלכי לחדר מהסלון (או שכן, אבל אני מניחה שהחדר שלה יותר בטיחותי, כי היא יכולה להשתגע ולזרוק צעצועים שהיא לבד פתאום- וזה תקין) אז היא הולכת לחדר.
כשהיא תפסיק לצפצף עליכם ביום, היא גם תפסיק לצפצף עליכם בלילה.
אבל בגלל שעד שתלמדו אותה גבולות יש זמן, אז זה באמת מסוכן להשאיר אותה בלול. אין לך שליטה על הטרור שלה בלול כי הטרור שלה בלול זה בעצם ליפול ממנו. ואחרי שהיא תיפול ותפצע את לא ממש תוכלי להחזיר אותה בחזרה כאקט של חינוך, כי תצטרכי לטפל בפצוע. אז כמובן להחליף למיטה שהיא תוכל לרדת ממנה בבטחה.
אבל זה גם אומר שתצטרכי להתאמץ עוד קצת עם בעלך, וכל פעם שהיא קמה מהמיטה שלה אתם מחזירים ללא מילים. זה מבאס ומעייף והיא תרדם

כשהיא ממש מתחילה לבכות או לצרוח אחרי שאמרת לה לא- פשוט תתעלמי ממנה.
היא מנסה למשוך את תשומת ליבך ולשחק בך. אל תתני לה.
תגידי לה שאת מחכה שהיא הרגע ואז תוכלו לדבר.
כשהיא נרגעת תביאי לה חיבוק. ותגידי לה בעדינות שצריך לסדר את הבלגן שעשתה (כי היא בטח תעיף חפצים כדי למשוך תשומת לב).
בהתחלה זה קשה והיא קצת תתחרפן מזה, אבל מהר מאוד היא תבין שזה לא הדרך..
בקשר לחיתול, תסבירי לה שאת מחליפה לה ותציעי לה להיות שותפה- שתשמור לך את החיתול הנקי ואת המגבונים, שתתן לך מגבונים כשצריך וכו'.. ככה את גם מעסיקה אותה והיא רגועה.

בקשר לכל השאר, היא בוחנת אתכם. תמיד תמיד תזכרו שאתם יותר עקשנים ממנה!!! ככה היא תלמד.. אם תגידו 'אסור' ואחרי צרחות כן תרשו לה- לא עשיתם עם זה כלום ואתם רחוקים מלסיים את זה..... אסור זה אסור. נקודה.

-----------------------
בעזרת ה' נעשה ונצליח :)

אני רק יכולה להגיד לך שגם אני עוברת את אותו הדבר בדיוק עם אוראלי שלי עכשיו
כמו שמיצי אמרה הם בודקים את הגבולות שלנו - זה גיל קשה אבל לא לוותר להם ולא לתת להם לדרוך עלינו גם אני לפעמים אובדת עצות וממש קשה לי איתו מקווה שזה יעבור מהר
שיהיה בהצלחה

הפיתרונות של מיצי ממש נכונים, גם אני עברתי את זה עם שני הגדולים שלי ועם השניה הרבה יותר גרוע מאשר עם הראשון הועצות של מיצי יושמו גם אצלי וזה פשוט עובד...
כל הרעיון הוא להיות אסרטיביים עם הילדים כי עכשיו זה רק עניינים איתכם, תשחבי מה יכול לקרות כשהיא תיכנס לגן והבלגן יתחיל עם ילדים אחרים...
בהצלחה

מחזקת את כל מה שמיצי כתבה, זו דרך הפעולה הנכונה.
פשוט להיות אסרטיביים ולהתעקש על דרך פעולה לאורך זמן, אפילו אם תרגישו שאתם עושים דברים שחוזרים על עצמם.
זה חלק מבדיקת גבולות, הגבולות צריכים להיות ברורים ועקביים, אסור להגיב בצורה שונה בכל פעם שהיא מנסה לפרוץ גבול כי אז בעצם אין גבול.
אוריה צריכה ללמוד שלכל פעולה שלה יש תגובה, אם היא מנסה להעיף צעצועים, אז הצעצועים מורחקים לזמן מה, או שהיא מורחקת מ"זירת הפעילות".
וככה כל הזמן, לבסוף היא תעשה את הקשרים הנכונים ובעצמה תדע שאם היא זורקת או מבלגנת אז יקרה ככה ואם היא פותחת מגירת סכו"ם יקרה ככה.

בהצלחה ותתאזרו בהמון סבלנות

אני אישית עשיתי סדר-יום,כשנעמה היתה איתי בבית.
*פארק- הוצאת מרץ,מוטוריקה,חברת-ילדים.
בבקרים פארק עם ילדים,אירחתי והתארחתי אצל אימהות וילדים.
בפארק ילדים מוציאים מרץ וזה חשוב להם להתפתחות.
אחה"צ גינה-ציבורית ושוב תמיד העדפתי לארח/להתארח.

דבר שני: חיית-מחמד,לי יש 2 כלבות,שמאוד עוזרות לי.
נעמה רואה אותן אוכלות וגם היא רוצה או שהיא שמה אוכל בפה,כדי שהן לא-יאכלו.
אני יכולה להגיד לכלבות,שאסור לצאת החוצה למשל בלי רשות ושעליהן להיזהר ממכוניות וכו' וכו' ולהכל היא מקשיבה ומיישמת בעצמה.

לגבי תחזוקה,בישולים יומיומיים וכו'- מודה,אצלי נעמה במקום-הראשון..גם אם בעלי חימם שניצל-מוכן מהמקפיא ולא אכל אוכל-טרי מאותו-היום והוא מאוד העריך את ההשקעה בנעמה,כך שהכל היה טוב.

היום ממש נעים לנו להיות עם נעמה,ההשקעה בדיעבד לנו השתלמה.
אני מודה,שנאלצנו להשקיע יותר,כי נעמה גדלה לבד,ללא אחים,שכנים צמודים ברמה-יומיומית אינטנסיבית וזה אתגר הרבה יותר קשה בעיני.

תשבי עם בעלך ותגיעו להסכמות במה את יכולה לחפף בבית,ע"מ להשקיע יותר באוריה זמן מחוץ לבית.
אצלנו זה היה טיבעי,לא-ישבנו,כי מלכתחילה התחזוקה כאן היא בשותפות-מלאה,אז כל-אחד חיפף יותר,העיקר להשקיע בנעמה.

אני מודה,שאילו היתה לי שכנה-צמודה,שהיתה עוזרת לי עם נעמה ואני לה- הכל היה מושלם,אך מאחר והכל נפל עליי לבד,דחקתי את הבית הצידה.
כיום,נעמה עוזרת לי לשטוף-כלים ולבשל,לאסוף-צעצועים וגם,אני מודה שאם ישנה הזדמנות לחוויה מחוץ לבית,אעדיף,כי גם כך היא מספיק שעות איתנו לבד בבית.

זאת היתה הדרך שלי להתמודד עם נעמה בגילאים הללו ובקשיים הללו.
shira