אני מבינה אותך לגמרי..
אבל אצלי, קיים סוג של געגוע ששייך רק לו.
נכון שכשהוא לא נמצא אז יותר קשה עם הילדים, אבל בערב במיטה, עם השיעמום הזה..
עם הריק הזה..
זה געגוע אחר!
חוצמזה שאצלנו בתקופות שאנחנו אסורים יש את הגעגוע הזה לחיבוק.. שהוא ממש מזכיר לי את הגעגוע של פעם כשהוא היה בצבא והיינו נפרדים לשבוע/ שבועיים/ שלושה..
ופנינה- אצלנו זה לא כך..
אמנם אני נחשבת לשרוטת מצלמה, אבל זה לא רק על הילדים..
ברור שהם תופסים את רוב המקום בכרטיס הזיכרון!
אבל נגיד בחתונה של אחותו לא היתה לנו תמונה לבד, וממש ממש ממש נעלבתי/ כעסתי עליו שהוא לא ביקש מהצלם שיצלם אותנו שנייה!!
הוא גם היה עסוק וזה.. אבל זה היה מעצבן!
אז בחתונה של אחותי כיפרנו והצטלמנו כמה וכמה פעמים לבד, ועם הילדים, ורק הילדים..
http://www.ipanel.co.il/index.php?page=join&content=join&referrer_id=32212