שלום לכולן! התגעגעתי אז באתי... - הריון ולידה

רק בחדר הכושר שבו אני עובדת ניגשים אליי החברים (המתאמנים), מלטפים לי את הבטן ואומרים... "יהההה... איך רזית!!!".
נעלמתי קצת. הייתי צריכה לטפל בנפש, שקצת חבולה ומוכה מכל רעיון הטיפולים. בעלי המסכן לא מדבר, אבל נראה לי שלא נעים לו ממני, ממה שהוא מבקש ממני לעבור כדי שהילד שלנו לא ייצא חולה.
קצת הייתי כלבה אליו בשבוע שעבר, כהרגלי בקודש עם PMS, אבל יישרנו את ההדורים וכעת הכל בסדר. אני אצל ההורים, מחכה שהם יחזרו כדי שנשב יחד ואוכל לצבור כוחות לקראת פגישתנו עם צוות יחידת ה- IVF ביום שני.

הבדיקות הגנטיות שלי עוד לא מוכנות. מתה פחד לאסוף את בדיקת ה- HIV (למרות שדחילק, מה כבר יכול להיות...). מתה מפחד להתחיל בכל התהליך. אין, פשוט מתה מפחד...

אני כל כך רוצה אבל מרגישה כל כך לבד. מי חשב בכלל שאני אכנס לניתוח אי פעם, שיותר רציני מהסרת משקפיים או עקירת שן? גרררר... מפחיד.

בינתיים משחררת קיטור באימונים. רצה את נפשי לדעת ומקווה שההורמונים לא יחרבו לי את הגוף כדי שאוכל להוציא את העצבים על... משהו שבדיוק מיועד לזה.

ושבעלי פעם אחת ארורה יגיד לי תודה שאני עוברת את כל החרא הזה בשבילו!!!!!! לא שמעתי "תודה" אפילו פעם אחת, וגם לא "סליחה". רק הציב לי עובדה שהוא לא רוצה ילד עם הבעיה הגנטית. באמת שהכרת תודה יכולה להקל על כל הגועל-נפש הזה בקצת, אתן לא חושבות?

הכי לא מתחשק לי לשמוח ולצחוק בחג הפורים הזה, אבל מצד שני - אולי זה החג האחרון שאני מתחפשת לחתיכה תל אביבית... בחג הבא אתחפש לאמא של גור קיפודים- תחפושת קבועה :-)