מי אני? - שיתוף אישי (בעקבות העבודה) - הריון ולידה

אני היא חסויה מודאגת. למי שזוכרת את ההודעות ההם.

קוראים לי שלי ונולדתי למשפחה אוהבת וחמה.
בגיל 7 חודש גילו שיש לי מגבלה (חירשות).
את כל חיי העברתי בסביבה שומעת ולמדתי בבית ספר משולב.

בגדול הייתה לי ילדות מקסימה.

גדלתי כמו ילדה רגילה לכל דבר. מעולם לא התחייסו אלי אחרת.
בגיל 21 עברתי ניתוח בבני ציון ניתוח שעזר לי לשמוע.

הכרתי את בעלי... ומכאן הכל היסטוריה. התחתנתי והולדתי ילד מקסים בריא ושלם תודה לאל.

יצאתי לחופשת לידה - וכשחזרתי גיליתי שהכל השתנה וזאת בגלל המגבלה שלי.
לא הבנתי מה קורה פה והתאפקתי כל כך לא לבכות. שתקתי ולא ידעתי מה להגיד. ושהמנהל שלי שאל אם הכל בסדר עניתי שכן והלכתי לשבת בצד.
הלכתי הביתה ולא הפסקתי לבכות. בכיתי ובכיתי.

7 שנים אני יושבת באותו כסא עושה את העבודה שלי ודואגת שהעבודה תתקתק למרות המגבלה. ואכן כך היה.

כשיצאתי לחופשת לידה הוא בדק שוב ושוב אם אני חוזרת ושהוא מחכה לי ושמקום העבודה שמור לי והיא רק המחליפה.

הגיע למחלקה שלנו מנהל משאבי אנוש חדש שלא טרח אפילו להכניס אותי אליו לשיחה לנסות להכיר ולהסביר לי מה השתנה כאן או לפחות לתת לי תפקיד אחר במשרד מסודר. הם ידעו שאני חוזרת. והיו צריכים לדאוג למקום בשבילי.

למחרת יום שני חזרתי ודיברתי עם המנהל שלי שפתאום התחמק ואמר שזה לא בגלל השמיעה שלי ואמר שיש תוכנית ושלא ידאג ושאני אהיה סבלנית חודש חודשיים אבל הרגשתי שאני מתפוצצת מבפנים.
המחליפה שלי כל הזמן מחפשת הזדמנות להישאר איתי לבד ולבקש סליחה ושכל המצב לא נעים לה בכלל. שכל הסיטאוציה מגעילה.

ישבתי איתה והסברתי לה שהיא לא אשמה שכל ההנהלה אשמה. צורת ההתנהלות שלהם דפוקה.

תנו כבוד תנו יחס דברו ותסבירו מה הולך פה. אני בינתיים מגיעה למשרד שלי ויושבת בצד. לפעמים עוזרת פה ושם. אבל בעיקרון המקום שישבתי לפני 5 חודש מאחורי השולחן שלי הוא המקום של המחליפה שלי. ואני יושבת בצד.

אני כל כך כועסת... אני כל כך זועמת שאני לא יודעת איך לאכול את כל זה.
שקלתי ברצינות להגיש מכתב התפטרות על הרעת תנאים. שקלתי ללכת עם זה עד הסוף בבית משפט.
שקלתי לשתוק ולראות מה הולך השבוע ואם יש באמת שינוי כמו שהמנהל שלי אומר.

אבל!!! איפה המנהל הישיר שלי? זה שמחליט על כל דבר פה? למה הוא לא עשה לי שיחה? למה הוא לא ניסה להכיר אותי? לדעת מי אני?

דיברתי עם ועד העובדים והם מתחננים שאני לא אעשה כלום שהם ידאגו לי שלא ייתנו לאף אחד לפגוע בי

אבל הם לא מבינים שהפגיעה נעשתה כבר. אני פגועה עצובה ולא יודעת מה לעשות כבר. אין לי כוח להלחם כל פעם על המקום שלי על מה שאני ועל מי שאני.

הם מנסים למצוא לי תפקיד במחלקה אחרת יותר טובה אבל הם לא מבינים שהכל נהרס. היו יכולים לסדר את זה אחרת אבל במקום נתנו לי תפקיד "העוזרת הקטנה" - אני אמורה לשבת ולחכות שכל אחד יקרא לי מכיוון שלו לעזרה.

אני כועסת זועמת ויכולה להמשיך מכאן ועד מחר