אמנם באיחור אבל אני חושבת שהגיע...
כבר הרבה זמן שאני מפחדת להגיד את זה בקול רם
משחקת אותה גיבורה
אבל אני חושבת שפשוט לא התייחסתי אליו עד עכשיו
לכאורה
הכל טוב
עבודה
בית
בעל אוהב ברוך ה׳
ויואב- אוצר אחד גדול
אבל אני
מרגישה ריקה
ועצובה כל הזמן
לא חשה כל צורך
להיפגש עם חברות
לדבר איתן אפילו
לא יכול להיות שכל כך טוב לי לבד הרי
לא מעוניינת לצאת לאף מקום
לא לעשות כלום
אין לי דרייב יותר
אין לי מוטיבציה ללמוד
ופעם הייתי חיה אינטלקטואלית
כל היום בספרים
אני מרגישה שהלכתי לאיבוד בדרך
איבדתי את עצמי
אני בוכה הרבה
אני כועסת הרבה
ומה שהכי מוזר
שאת הטיפול הפסיכולוגי שלי אני מ****ה
לדברים אחרים לגמרי
לקשר שלי עם בעלי
לילדות הדפוקה שלי
למשפחה המשוגעת שלי
ואיבדתי אותי
את עצמי
את מי שאני
כאילו מישהו עבר עלי עם מחק
והשאיר צללית
ואני לא מצליחה לשים את האצבע
להגיד זה מפריע לי
אין לי אפילו צל של כיוון
מה אני רוצה לעשות
לאן אני רוצה ללכת
איפה אני רוצה לעבוד
אני כותבת את זה בדמעות כמו כל יום...
אני חושבת שהדיכאון אחרי לידה הגיע
באיחור
אבל הגיע.
תודה למי שקראה עד כאן.
[/center]