סף כאב נמוך - הריון ולידה

יש לי בעיה.
הבנות שלי - במיוחד אביגיל - בוכות מכל פיפס.
כל מכה קטנה, כל שריטה לא נראת לעין, כל נפילה גורמת לה לבכות.
אני חושבת שזו טעות שלי, כי קראתי בזמנו הרבה ספרים עם חינוך ילדים ובכולם היה כתוב שצריך להכיל את הכאב ולא להתעלם ממנו.
אז הכלתי.
תמיד חיבקתי, לקחתי לידיים, לא אמרתי ״לא נורא״ ״לא קרה כלום״ ״זה כבר לא כואב״...
תמיד שמתי פלסטרים, משחות פלא, נשיקות מרפאות וכו׳
אני לא יודעת אם זה בגלל זה, אבל אביגיל לא יודעת להתמודד עם כאב לבד.
גם מיכל, אבל בצורה פחותה.
עכשיו אני מנסה פחות להתייחס לכאב. אבל אולי זה מאוחר מדי?
עם איתן שיניתי גישה. מקווה שיהיה שונה.

מה אתן ממליצות לעשות כדי ללמד אותן שלא כל פיפס ולא כל כאב זה סוף העולם?
או שזה יעבור עם הגיל?
איך אתן נוהגות כשהילד נופל/ נחבל/ נשרט?

__________________________________________________________________