אני והילד היינו אצל אמא שלי, בשלב כלשהו הוא השתולל על הספה וזרק כריות.
אמרתי לו שאסור וכ'ו וכ'ו...הפסיק ונרגע, הכל טוב ויפה.
כשאמא שלי התיישבה, הוא זרק שוב (כי היא, הרי, יכולה לקבוע חוקים אחרים
ולהרשות הכככככככלללל) ומי שזוכרת שרשור קודם, אז כולכן(?) כתבתם שהיא
יכולה לבשל את הדיסה הזאת בעצמה ואחכ היא תאכל את הכל ותתמודד.
זאת גם הייתה הגישה שלי.
ברגע שהיא התיישבה והוא זרק כרית, היא חייכה אליו, והרשתה לו להמשיך...
אז אני צריכה להגיד משהו? לא. נכון?
בשביל מה? היא מרשה לו, אז זהו. הוא יעשה את זה. הוא ימשיך לזרוק נכון?
חוץ מזה גם הבית שלה, ואם היא בסדר אם זה, אז אין בעיה נכון?
יופי, וזה מה שקרה:
הוא זרק כמה פעמים, כל הפעמים ליוו חיוך מצדה, ודיבורים, וברבורים, וכיף ואוירה של משחק...
עד ש-
כרית אחת,
בטעות לגמריי ,
נחתה על השולחן................................. (כי השולחן פשוט נמצא שם דאאא)
ואז היא מחליטה אצלה בראש
שהמשחק הזה לא לטעמה
ומה היא עושה
לוקחת את הכרית הזאת מהשולחן וחובטת בו אגרסיבית עם כל הכוח.
????????????????????????????
.....
...............................................................................
...............................
גברת מטומטמת.
........................
הילד מבין שהותקף, שזה לא חלק ממשחק, שזה לא חלק מהכיף שהם עשו, מבין לגמריי שזאת הייתה אלימות מדרגה ראשונה. עומד בשוק על הספה בוהה בה.
נשכב נעלב מתחיל לבכות בכי לא של כואב, בכי של נעלב אמיתי לא נעלב כזה כששמים גבולות. ממש נעלב נעלב. פגוע.
באותו הזמן בעלה של אמא רץ בפאניקה ואומר לה -מה את עושה!?! אסור!!!!
אפילו הוא לא הרביץ לך!!! היא בשקט אומרת שזה לא היה חזק.
אני, במצבי ההריוני, עם הכליות המסכנות שלי שמפרישות 3 גרם+ חלבון ביממה,
שכבר בגלל זה לא מרימה את הילד בכלל לידיים בעמידה, לא סוחבת אותו, ממצבו המאוזן הזה אני לוקחת אותו כמו בול עץ, קמה, סוחבת אותו מהזירה לעבר היציאה, שמה לו נעלים מתלבשים והולכים.
בעלה אומר לי - אל תכעסי... בקול מנחם כזה.. מתפייס...
היא לא אומרת כלום.
הילד אומר לכולם ביי ביי והולכים. היא עונה לו ביי ביי בכיף ובסבבה.
מה עושים עכשיו?
איך ממשיכים? מה קורה?
איך בן אדם בריא מהצד חושב שצריך להגיב על סיטואציה כזו?
לא בהכרח באותו הזמן, כי כבר הגבתי בשתיקה והלכנו, יותר מה הלאה?
יחסינו לאן?
אני רק אוסיף ואומר, כי אני בכל זאת הייתי גרה איתה 18 שנה,
שמזלו של הילד שלי שהיו שם כריות. כי זה דיי מגביל וגם כי זה חפץ רך (למרות אבזמים שהיו שם) באיזשהו מקום, אי אפשר לסמוך על בן אדם כזה כן, אבל עד עכשיו, היה לה צ'אנס שני ... ככה זה יוצא?
אולי אני לא צריכה להיות מופתעת בעצם....
בכל אופן.........................
מה....מה עושים? לא עונים לטלפונים לא מבקרים מה? מה לעשות??
פפפפפפפפפפפףףףףףףףףףףףף
לא סיפרתי עדיין לבעלי אפילו....
הילד בסדר, שמח וצוהל, לי עצוב (וכואב בגב תחתון