ריבים בין הילדים- סקר - הריון ולידה

לפעמים אני אומרת תסתדרו ונעלמת מהשטח, אבל בד"כ אני מתערבת כי הקטנה מתעללת בגדולה והגדולה לא מחזירה לה כי היא שומרת עליה.

ג'. וזה תלוי גם במצב הרוח שלי. אם אני עצבנית, אז שניהם אשמים

תלוי בריב... לרוב אני מנסה להתעלם אבל לפעמים זה ממש בלתי אפשרי

תמר
הבלוג שלי

http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=myscraps

להתעלם ולתת להם להסתדר לבד,
אלא אם כן אני רואה שריב הופך להיות אלים
נטלי

כמו נטלי.

וגם- קרה לי פעם שהבן שלי רב עם ילד אחר ואמא שלו הייתה שם. הרגשתי שהיא מצפה שאתערב כי הילד שלי הוא זה שחטף את הצעצוע (גיל שנתיים......), היא תקעה בי מבטים כאלו... אז לא הייתה לי ברירה.. לא נעים..

אפשרות ג
פייס: ortal_hori

עד שאין דם - לא מתערבת

יש לי שני גברים... איכשהו תמיד תמידדדד אם אני לא מתערבת זה נגרר לאלימות
"...אמא שרה לבן בלילה... אמא כאן לידך כל הזמן..."

הבעיה היא שאחים בדרך כלל הם לא בני אותו גיל ואז תמיד נראה לי שהגדול מנצל את הקטן לא בכוונה אבל זה מפריע לי.
למשל הגדול מקבל משחק שהקטן לא יכול לשחק בו אבל כשהקטן מקבל משחק הגדול מבקש ממנו ומאיים עליו שלא יהיה אח שלו אז תמיד יוצא שהקטן מופסד ולפעמים זה נגרר לריב שבו עדיין לגדול יש יתרון..,
אז לשאלתך... אנחנו מתערבים.
לפעמים הם משחקים מלחמה ואנחנו מזהירים שמישהו יבכה בסוף אבל זה לא מונע מהם להמשיך במשחק עד הסוף המר...

נדב מכסח את יאיר בכל הזדמנות
ג' - כל מקרה לגופו
בד"כ אני מתערבת - אין ברירה

כל עוד תתערבו - מאזן הכוחות לא ישתנה. המופסד תמיד ישאר במשבצת של המופסד וה״חזק״ ישאר תמיד המנצח. אצל אחת זה הגדול ואצל האחרת זה הקטן דווקא.
תנו להם לנסות לבנות מערכת יחסים לבד. אז ה״חלש״ יפסיד פעם, פעמיים, עשר. בסוף הוא יקלוט.
מנסיון, ברגע שנותנים להם להסתדר לבד, גם הריבים פוחתים. כי לא שווה לריב כשאין קהל(=הורים).
כשזה עובר לאלימות ברמות קשות, פשוט תפרידו. אחד בחדר אחד והשני בחדר אחר או משהו. בלי להבין מי צודק. שניהם אשמים. זה עושה פלאים.

__________________________________________________________________

טוב, קראתי את כל התשובות שלכן, ועדיין אני מרגישה חסרת אונים.
אני מרגישה שבכל תקופה ניסיתי כל אחת מבין שלושת האפשרויות, וכלום לא עובד.
בהתחלה התערבתי, באיזשהו שלב הבנתי שאני חייבת להפסיק אז הפסקתי, וכשראיתי שגם זה לא עובד אז ניסיתי כל מקרה לגופו.
מה יצא מזה?
ריבים יותר ארוכים, תגובות יותר קיצוניות, תדירות הרבה יותר גבוהה.

אוף, יש מצב שזה ישתפר מתישהו? שולי, גם כשלא היה קהל הם המשיכו, אז מה עוד אפשר לעשות, יש לך רעיון?

חייבת לציין שמצד שני הם גם יודעים להיות האחים הכי טובים ודואגים זה לזה בעולם, אז איך לעזאזל אני גורמת להם להמשיך עם האידיליה יותר מחמש דקות?

גם אצלי הם יודעים להתחבק ולשחק ולנשק
אבל רוב הזמן לנדב יש "פתיל" קצר . הוא מרביץ , יאיר בוכה ...
זה מאוד קשה,
כשהוא מכה והסבלנות שלי פוחתת אני מכניסה את נדב לחדר שירגע .אני בטח לא אכניס את יאיר כי הא לא אשם

מאמי, מה זאת אומרת המשיכו?
תתארי סיטואציה כלשהי. באיזה שלב את מתחליטה להתערב? איך את מתערבת?
אצלי, כשזה עובר את הגבול לטעמי הן פשוט לא משחקות ביחד.
אני אומרת להן שאם הן לא יודעות לשחק ביחד - כל אחת בפינה שלה.
ולא משנה שראיתי שאחת הציקה לשניה.
אם הן לא יודעות לחלוק, אני לוקחת את המשחק.
ולא משנה אם ראיתי (או לא) שאחת שחקה מלא.
ואז פתאום הן מתאחדות נגד האוייב המשוטף (=אני) ומתחילות להתנהג אחרת לגמרי.
לעולם לא אגיד לאחת ״תני לה, שיחקת הרבה״, או ״אל תציקי לאחותך״.
וגם לא אברר מי התחילה ומי עשה למי מה.
גם אם אני יודעת אובייקטיבית מי אשם.
עם איתן זה קצת סיפור אחר כי הוא עדיין בגיל שצריך להסביר לו שלא מפרקים משחק של מישהו אחר, שאסור להציק, שמשחקים תור-תור. אז שם אני עוד יכולה להגיד משהו.
אבל עם הבנות - ממש לא.
וכמעט שאין ריבים שהן לא פותרות בינן לבין עצמן.

__________________________________________________________________

לרוב משתדלת לא להתערב, אלא אם זה מגיע לריבים קיצוניים הגוררים אלימות קיצונית ודם



אלי, תן בי את השלווה
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם
האומץ לשנות את אשר ביכולתי
והתבונה להבחין בין השניים

הזורע חיטה דואג לשנה,
הנוטע עצים דואג לשנים,
המחנך נפשות דואג לדורות (הרב קוק)

אדם הוא מעט ממה שנולד עימו, והרבה ממה שהוא עושה מעצמו. (אלכסנדר בל)
לעולם לא מאוחר מדי להיות מי שיכולת להיות. (ג'ורג' אליוט)

מרץ, תנסי לעשות את אותו הדבר, אבל לא בקטע שאת מכניסה את נדב להרגע, אלא לפנות לשניהם.
להגיד הכל ברבים.
משהו בסגנון: אתם רבים, אתם לא יודעים לשחק ביחד, לכן תשחקו בנפרד. נדב, לך לשחק בחדר, יאיר, תשחק בפינה הזו (גם את יאיר תזיזי לאנשהו, כדי ששניהם יעשו את אותו הדבר). ולא משנה שיאיר לא אשם.
את לא מענישה אותו. את מפרידה.
והפרדה תהיה להם קשה. גם לנדב.

את בעצם עושה את אותו הדבר, אבל בקונוטציה אחרת. את לא מצודדת באף אחד מהם.

__________________________________________________________________

זו לא סיטואציה אחת, אלא ממש כבר אורח החיים שלנו. כל הזמן, מהרגע שהם מגיעים מהגן. ובכל זאת- אנסה לתת סיטואציה:
הגדול לוקח משהו לקטנה, או להפך, הקטנה לגדול:
בהתחלה הייתי ישר מתערבת. למשל, תחזיר!, מה זה צריך להיות!, אם לא תחזיר אז אקח לך צעצוע שאתה אוהב ולא תוכל לשחק בו! ועוד כל מיני משפטים כאלה.
כשהבנתי שזה לא הולך אז פשוט נתתי להם. חשבתי שבאמת הם אולי עושים את זה לתשומת לב אז פשוט הייתי אומרת "תסתדרו לבד". זה לא עזר. הם ממשיכים לריב גם כשאני בכלל לא איתם בחדר, אני חושבת שהם באמת לא מסתדרים בלי קשר אליי. היום אני משתדלת לא להתערב אבל כן יוצא לי פה ושם להגיד "אם אתם לא יודעים להסתדר אז אף אחד לא יקבל את הצעצוע" ואז אני לוקחת אותו ואף אחד לא משחק. אבל אז הם מיד מוצאים משהו אחר לריב עליו.

אבללללל-
הפרדה לא ניסיתי, זה רעיון מצויין. איך לא חשבתי על זה בעצם?!?!?אני מתכוונת לנסות. וכשאני חושבת על זה, באמת תמיד התייחסתי לחפץ ולא אליהם. כלומר, הייתי לוקחת את החפץ והם עצמם נשארו במקומם.

לדעתי לא צריך לקחת צד
אבל כן לנסות ולדובב כל אחד
ללמד אותם להתבטא במילים ולא באלימות

ללמד להתפייס, לתת חיבוק ולהמשיך לשחק

זה קל להגיד בלי לראות את הסיטואציה .
שולי להזכירך , יש לי בנים

עוד משהו נוסף ...
זה לא שאני כל היום מענישה וכועסת ונדב כל היום מרביץ

לא מתערבת והם כבר למדו שהם לא באים אלי בכלל

שלגיה