בנות יקרות. - הריון ולידה

אני אמנם לא מכירה אתכן ברמה האישית, אבל הרשו לי לשתף אתכן ואני לא אחת שמשתפת בדרך כלל חוץ מבעלי, אף אחד ברמה כל כך אישית.. אני פשוט חייבת לפרוק חלקית את המשא הזה ממני ולשתף בו נשים כמוני.

את הקטע הבא אני כותבת מתוך מסך של דמעות, ומלב רותח. והוא לא קצר. ולכן תודתי למי שתעקוב בכל זאת.
הסברים תראו בסוף.
היה פעם ילד קטן והילד הקטן מאוד אהב פרחים.
בכל הזדמנות הוא ביקש שיקנו לו מתנה עציץ.
ביום ההולדת, בחג וכשהסתיימה שנת לימודים.
כשעלה לכיתה א', סוף סוף קנתה לו סבתא- עציץ.
בתוך העציץ הייתה אדמה. אבל לא היו פרחים.
"סבתא, איפה הפרחים?" שאל הילד הקטן,
"בעומק האדמה יש זרע" ענתה סבתא, "ואם תתמיד להשקות את העציץ יום יום, יגדלו לך פרחים מקסימים"
שמח הילד הקטן והניח את העציץ על אדן החלון הכחול שבחדרו.
יום יום הוא השקה את העציץ. במסירות ובהתמדה.
הוא לא פספס אף יום. עבר שבוע, חלפו שבועיים, והנה יום אחד הוא רואה גבעול ירוק מבצבץ!
ליבו הקטן התרחב משמחה והוא הראה לכל בני הבית את העלה הקטן שצמח בעציצו.
הוא המשיך להשקות ולטפח את העציץ ולאט לאט הגבעול גדל, התווספו לו עלים, וניצן קטן!
כעבור שבוע של טיפוח והשקעה, נפתח הניצן לפרח כתום מקסים.
והילד הקטן אהב את הפרח הכתום, וטיפח אותו ללא גבול.

עברו ימים, והילד רצה עציץ נוסף שיארח לחברה לעציצו הנחמד.
ההזדמנות הבאה הייתה ביום הולדתו. וכששאלה אמא מה היה רוצה לקבל ליום ההולדת, ענה מיד- "עציץ עם זרע של פרח כתום"
למחרת היו מונחים על אדן החלון 2 עציצים- אחד עם פרח כתום מקסים, והשני- עם אדמה וזרע שמחכה לצמוח ולפרוח.
והילד הקטן השקיע וטיפח בכל נשמתו את שני העציצים שלו, עד שגם בעציץ החדש כעבור זמן- צמח ועלה פרח כתום נהדר!

חלף עוד זמן, והילד מאוד מאוד רצה עציץ נוסף שיעמוד אף הוא על אדן החלון הכחול בחדר.
הפעם המתנה הגיעה לאחר מבחן מוצלח, כבקשתו: עציץ עם זרע של פרח כתום.

עמדו שלושה עציצים על אדן החלון הכחול.
שניים מהם פורחים וכתמתמים, ואחד צעיר ומחכה לגדול.

השקה הילד הקטן באהבה רבה את העציץ החדש,
טיפח וגידל אותו במסירות רבה וחיכה בהתרגשות ובציפייה רבה לראות את הגבעול הרך.
והוא הגיע, הגבעול. לאחר ימים ארוכים של ציפיה.
והילד שמח והתרגש וחיבק את העציץ הקטן. ורק חיכה לניצן הקטן שיפרח ויחבור לאחיו העציצים.

יום אחד זה קרה.
הניצן נפתח והיה לפרח זעיר ועדין.
אבל הפרח החדש לא היה כתום.
הפרח החדש היה בצבע אדום עז ונהדר. יפהפה ומקסים.
אבל הילד הקטן היה מאוכזב. הוא רצה פרח כתום. מאוד מאוד רצה פרח כתום.
כמו הפרחים הכתומים האחרים שעמדו על המדף.
הוא הניח את ראשו על הפרח האדום הקטן, ועיניו זלגו דמעות.
הוא כל כך רצה פרח כתום, כמו הפרחים האחרים.
הוא בכלל לא ציפה לפרח אדום.
כך בכה שעה ארוכה על האכזבה.

ואז הוא התרומם והביט שוב על הפרח הזערורי הטרי.
הוא היה מקסים. שובה לב ממש.
רצה לפרוח כמו שאר הפרחים.

התבייש הילד בדמעותיו והביט בפרח היפהפה.
הביט והביט, ואז חיבק את העציץ עם הפרח האדום, והתחיל להתחבר ולאהוב אותו ממש.
הוא הניח אותו בגאווה לצד שני הפרחים הכתמתמים, והיה מאושר.

ואז הוא נזכר שהוא אינו יודע כיצד מטפלים בפרח כזה. אדום.
הוא יודע רק את ההוראות לטיפול בפרחים הכתומים.

חזר הילד הקטן לחנות ושאל את המוכר כיצד מטפלים בפרח על מנת שיגדל.

ענה לו המוכר: "הפרח האדום הוא פרח מיוחד מאוד. הוא צריך את כל מה שצריך פרח רגיל- מים ואור.
אבל הוא הרבה יותר מיוחד- ככל שנותנים לו יותר אור, הוא צומח יותר. הפרח האדום זקוק להרבה אור וחום, והמון אהבה.
וברגע שהוא מקבל אותם- הוא גם מחזיר אותם בכפליים, וצומח להיות פרח מדהים ונדיר"
והילד חזר הביתה, והחל ליישם את ההוראות.

והוא אהב מאוד את הפרח האדום.

וליבו התרחב מאושר בכל פעם שהביט בו.
והילד הקטן הוא אני......................................................................................

לפני כשלושה שבועות ילדתי בלידה מהירה ומדהימה (חייבת לכן סיפור) את בני השלישי. המתוק, היפהפה ושובה הלב. הנקתי אותו עוד בחדר לידה והתחברנו האחד לשניה. "אהבה ממבט ראשון"..

הכל היה מושלם.

לאחר יממה, בשבת בבוקר מגיע אלי לחדר מנהל מחלקת ילדים ומציג את עצמו.
בתום משפטי ההיכרות הקצרים הוא פנה אלי ושאל אותי, האם הבחנתי במשהו שונה בתינוק שלי.
עניתי שממש לא. הוא מאוד דומה לחני שלי.

ואז הוא הנחית.

"לפי הבדיקות שנערכו לתינוק, מאוד סביר שיש לכם תינוק מיוחד. יש את רוב הסיכויים לתסמונת".

אני עוד הייתי מאובנת, ורק שאלתי איזו תסמונת. אז כן. מדובר בתסמונת דאון.

ומיד פצח בנאום של כמה מתוקים הילדים האלה וכמה אהבה הם נותנים וכו וכו...

אבל אני כבר לא הייתי איתו. שאלתי שאלות ענייניות ונראיתי בסדר גמור. אבל לא הייתי. בכלל לא.

הבשורה הזו נחתה עלי בפתאומיות. ולא הייתי מוכנה לזה.

ואז הגיעה אמא שלי והיממתי גם אותה.

ואז הגיע בעלי וסוף סוף יכולתי לבכות...
מסכן הוא חשב שהגרוע מכל קרה. עד שהצלחתי לספר לו..

בעלי המקסים. המקסים המקסים! אין לי מילים. הוא היה הפסיכולוג שלי, ובעזרתו השתחררתי לאט לאט מההרגשה שחרב עלי עולמי.

לקחנו את הקטנטן מהתינוקייה, הסתכלנו עליו. והתאהבנו בו.

אני חייבת לומר שהידיעה לא הרחיקה ביני לבין תינוקי אפילו אלפית מילימטר. להיפך. מאותו רגע רק אהבתי אותו יותר. לא יודעת להסביר את זה.
אני אדלג כאן על כל התהליך של ההשלמה והקבלה, ואפילו- היכולת לשמוח במתנה.

ורק אספר שהיום קיבלנו את התשובות הסופיות של הבדיקות. דאון מושלם :) אפילו לא חלקי.
יש לנו ילד מיוחד לגמרי..

ועכשיו אנחנו נתמודד. לאט לאט. ונעשה את המקסימום האפשרי, אני אגיע גם לחלל, כדי להעניק למתוק שלי את הכי טוב שאפשר.
ואני בטוחה שכמו הפרח האדום, גם הוא יחזיר אהבה ללב האוהב שלנו.
לא נגמרו החיים. הם רק מתחילים. מאתגרים ושונים אולי. אבל עם הרבה אור- אני בטוחה.

יהיה לי קשה. הרבה רגעים קשים. בהווה ובעתיד. בטוח. אבל יש לי בעל מקסים, ילדים מתוקים ונהדרים וסביבה תומכת. וזה העיקר.
[במאמר מוסגר אני חייבת לציין שלמרות שכידוע אני אישה חרדית, ובד"כ איננו מבצעים את הבדיקות הנוספות שמראות על דאון- בשל הסיבה הפשוטה שאיננו מפילים תינוק שכזה לפי צו מצפוננו והעמדה ההלכתית שאנו נוהגים לפיה. ולמרות זאת הפעם, דווקא הפעם כן ביצעתי את בדיקת הסקר מסיבה מסוימת. ולא הומלץ לי על המשך מעקב. אני בת 25 ודרגת הסיכון לא הייתה כזו שמפנים בגינה לדיקור וכו.]