סיפור הלידה של רותם 19.03.2011 - הריון ולידה

שבוע 40 כבר עומד להסתיים. אני חסרת סבלנות... נו כבר!!! קשה לי, כבד לי, כואב לי ומגרד במלא מקומות...
אמא שלי באה להתארח אצלינו לסופ"ש. בשישי בערב, הלכנו לטיול בפארק לאומי ברמת גן ולארוחת ערב במסעדה היה ממש כיף! יערונת התלהבה מהאגם עם הבווזים והמזרקות. התוכנית הייתה לשבת שקטה בבית...
בשבת בבוקר אני קמה ומהר מאוד מגלה שיש לי ירידת מים. מזל שמספר ימים לפני זה קנינו ערכה לבדיקת הנושא. אני קוראת לעודד ואומרת לו שחייבים לנסוע לבית חולים. מזל שאמא שלי פה ואפשר להשאיר אותה בבית עם יערה. יערונת המתוקה קלטה שקורה משהו וכשאמרנו לה שנוסעים לבית חולים לבדוק שהכל בסדר עם התינוקי, היא הכינה לי ציור לקחת איתי לבית החולים.
נוסעים לבית חולים. אין צירים... רק זרימה בלתי פוסקת של מי שפיר (לא תענוג בכלל).
מגיעים למיון יולדות ומקבלים אותנו. מתחילים ללחוץ על ביצוע זירוז. התייעצנו עם תמי (הדולה שלנו) האם להסכים לזירוז והחלטנו שלא. האחות לא מבינה את זה ומעבירה אותנו לחדר לידה. שם אני שוב מסבירה שאני לא מעוניינת בזירוז ומחליטים להוציא אותנו מחדר הלידה ולהעביר אותנו לחכות לצירים במחלקה להריון בסיכון (ממש לא תענוג). נותנים לי אנטיביוטיקה ואומרים לי להשתדל לא להסתובב יותר מידי כדי שלא תהיה צניחה של חבל הטבור.
עכשיו מחכים... ומחכים... ומחכים... עודד נסע לאכול צהריים ולהביא כמה דברים. בינתיים אני מתחילה להרגיש פה ושם צירים. בשעה 2 סוף סוף מורגש ציר משמעותי. שעה הפסקה, ואז מתחילים צירים תכופים יותר ומתחזקים.
מחברים אותי למוניטור. המכשיר לא עובד טוב ומראה ירידות דופק בעת ציר ומאבד את הדופק כאשר אני משנה תנוחות. הצוות מחליט (למזלי) לא לקחת סיכון ומודיע שיכינו לנו חדר לידה. ההתמודדות עם הצירים ממש קשה כי אנחנו לא בבית ואני לא יכולה לרדת מהמיטה