סיפור הלידה שלי 18.1.14 - הריון ולידה

הי בנות, התגעגעתי! כמה חבל שאין הרבה זמן פנוי...
אז הנה הסיפור שלי.
ביום שבת בבוקר התעוררתי לשירותים ואז פתאום שמתי לב לטפטוף חלש וקצת מוזר. הבנתי שככל הנראה זה ירידת מים, כמעט התעלפתי מהתרגשות!
התארגנו בנחת, בעלי הכין לי ארוחת בוקר(מעשה נבון, אחרת הייתי מתה מרעב לקראת סוף הלידה).
הגענו לבית חולים אחרי כמעט 3 שעות. איך שדרכתי במיון - ירדו לי המים בכמויות, ממש שטפון.
היו צירים כל 5 דקות, לא כואבים כמעט.
מוניטור, בדיקה - פתיחה של חצי אצבע.
אמרו שאין דרך הביתה עם ירידת מים, נשארים בבית חולים. הציעו או זירוז עם פיטוצין (ממש כיוונו לשם) או לחכות במחלקה אם מתפתח טבעי, ואם לא - יעשו זירוז.
התלבטנו קשות. פיטוצין נשמע מפחיד, מצד שני לא רציתי למשוך את זה המון זמן ועוד בסוף לקבל אנטיביוטיקה.
בסוף אמרו יאללה פיטוצין.
כל הבדיקות עשו לי בחדר לידה כי לא היה מקום במיון, אז כבר הייתי ממוקמת שם. נתנו לי זמן להתארגן, נרות, עניינים, ואז כשהייתי מוכנה - שמו פיטוצין.
המיילדת אמרה שבדכ אחרי 40 דק יש צירים חזקים ומבקשים אפידורל. אני החזקתי מעמד שעה ואז כבר לא יכולתי, נהיה ממש כואב, ביקשתי אפידורל.
ונחשו מה?? המקדים בדיוק נכנס לניתוח קיסרי... חיכיתי שעה נוספת עד שהוא בא, זה כבר היה ממש חירפון.
כשסוף סוף שמו אפידורל, אחרי כמה דקות קלטתי שהוא הרדים רק צד ימין, ובצד שמאל אני ממשיכה להרגיש כל ציר וציר! נכנסתי לסרטים, פשוט ראיתי את עצמי יולדת ומרגישה הכוווול בחצי הגוף... התחלתי לבכות ולרעוד (מה נסגר עם העידות האלה?? נראה פסיכולוגית זה היה קשה הכי קשה בשבילי בכל הלידה). בסוף בא מרדים אחר, הזיז משהו מהכל הסתדר.
די מהר פתיחה מלאה, צירים לחץ (שהיו מורגשים אבל לא כואבים). לחיצות מטורפות, הראש לא יוצא. המיילדת נתנה לי להרגיש אותו עם היד, הוא היה ממש קרוב!
היינו ממשיכים עוד, אבל הקטנה התחילה להוריד דופק. אמרו שחייבים לעשות ואקום. בשלב הזה הייתי כבר כ״כ מותשת ומבוהלת מכמות הרופאים שהיו בחדר, שאפילו לא הגבתי על זה. פשוט זרמתי.
עוד כמה דקות לא נעימות, שתי לחיצות והיא הייתה בחוץ!!!!!
והיא הייתה מהממת, ושלי, מהרגע הראשון!!! לא תיארתי לעצמי שארגיש ככה מייד. פשוט התפרץ לו הרגש האמהי ברגע שראיתי אותה. ואז בכיתי ובכיתי ובכיתי... מאושר,מהתרגשות, עייפות, תשישות, מכל הפחד... וואו. זה ככ מטורף ולא דומה לכלום!
בעלי היה ממש גיבור, תמך בי נפשית וזה ממש עזר.
זהו בגדול...
עשו לי שני תפרים שעד עכשיו כואבים ברמות, אבל כל יום יש שיפור קטן ב״ה.
עדיין עייפה... הקטנה עושה לנו בית ספר בלילות מאז שחזרנו הביתה. אני מתגעגעת לבית חולים, שם היה אפשרנלשים אותה בתינוקיה ולנוח לילה שלם