לא כיף לי ככה - הריון ולידה

מאמי, להיות אצל ההורים זה לקבל עזרה, רק שימי לב שזה לא הופך לכך שהם עושים את העבודה במקומך ולפי מה שסיפרת עכשיו - זה קצת נשמע שכן
את אומרת שבבית לא תהיה לך עזרה וזו רק את, לכן את חייבת להתחיל להרגיל את עצמך לעשות את הדברים לבד ולא להסתמך על ההורים שלך
תני לבעלך לעשות כמה שיותר עכשיו כשאתם נמצאים בסביבה תומכת ויש מי שיעזור במקרה והוא טועה. הוא צריך ללמוד עכשיו ולא כשתחזרו הבייתה תתחילי ללמד אותו

אנחנו היינו אצל ההורים שלי חודש שלם. בשבועיים הראשונים לא עשיתי כלום חוץ מלהניק. הייתי שבר כלי. בעלי טיפל בי וההורים שלי טיפלו בקטנה.
אחרי שבועיים התאפסתי על עצמי נפשית ושיניתי פאזה.
התחלתי לעשות הכל לבד, התעקשתי שבעלי יעשה ולא ההורים שלי. הסברתי להם בצורה עדינה אך ברורה שאנחנו חייבים להתמודד עם הדברים לבד אחרת אנחנו נלך לאיבוד לבד בבית. שבאנו לקבל סביבה תומכת ולא סביבה שעושה את הדברים בשבילנו.
בעלי היה אומר בהתחלה - לא נעים לי מההורים שלך הם רוצים לעזור אז אני נותן להם. התעקשתי איתו שהוא יעשה וילמד עכשיו ולא שאני אתחיל ללמד אותו כשנהיה לבד בבית. שהוא יעשה איתי מקלחת לקטנה, שהוא יחתל, שהוא ירים אותה כשהיא בוכה.
זו גם הדרך שך הבעל להתחבר לתינוק - ככל שעושים יותר כך מתחברים יותר.

ואם בעלך אומר לך שהוא רוצה את התינוק אז תתני לו.
ובמידה וסירבת כי רצית לבד - בוודאי שלא תתני להורים שלך לקחת. תחשבי מה זה גורם לו להרגיש - אני לא מספיק טוב לתינוק שלי אבל הסבא כן???

תני לו כמה שיותר, תסבירי לו מה צריך לעשות, שבי איתו על המחשב ותחפשו ביחד כתבות על גידול ילדים.
אני עשיתי תיקיה במחשב עם כתבות שרציתי שבעלי יקרא והוא נכנס ורואה, הוא התחיל לחפש דברים לבד ומספר לי על מה הוא קרא ברשת ומיישם את זה.

מתוקה ...אני אתן לך את הצד שלו ,תדמייני את המצב ,אבל הפוך את אצל חמותך ,מבקשת מבעלך את הילד והוא אומר לך ולא ואז נכנסת אמא שלו והוא נותן לה את הילד ,נכון מרגיז?!
לקחו לו את העצמאות שלו ואת האחריות שלו ,לקחו לו את האפשרות ללמוד להיות אבא... עם כל העזרה שההורים שלך נותנים ,עם כל הכבוד להם ויש כבוד הם לא יכולים לגדל במקומך את הילד שלך ... תתעלי על עצמך קחי אוויר ותצאי לעצמאות ,זה ישתלם לך ביותר !!!!!!! ועוד יותר לזוגיות שלך , עשית את הילד עם בעלך ולא עם ההורים שלך

תשאלי את עצמך אם את צריכה את העזרה הזאת? אם את חייבתכמו שתיארת אז זה מה שחשוב, עם כול הכבוד לבעלולי שלך, אם את לא מסוגלת כרגע אז את לא, לאט לאט זה יבוא לך ותלמדי ותדעי את הכול, אם האישה/אמא לא מתפקדת כלום לא יתפקד בבית.
תנצלי את העזרה שאת מקבלת ולאט לאט תנסי לשלב דברים אחרים, פעם אוכל, פעם כביסה, ושגם בעלך יכנס לזה אף אחד לא אמר שאנחנו צריכות גם להניק ולהיות המטפלת הבלעדית וגם לדאוג לכול צרכי הבית, זה מטורף!! ולפי דעתי בעל שדורש את זה צריך ניעור ומהר!
מבינה את הרגישויות של הבעלים... אין מה לעשות תתמודד! כרגע חשוב יותר שאת תצברי כוחות מחודשים וביטחון.
ולגבי ההורים אל תתני שיקחו לך אותו. אני בהתחלה היה לי חוסר ביטחון ממש שאני לא יכולה להרדים ולהרגיע כי אמא שלי כול הזמן הייתה עושה את זה, עד איזשהי פעם שניטרלתי אותה לגמרי ולא הסכמתי שהיא תתערב, הילה בכתה קצת אבל בסוף עלינו לדרך המלך.
כול עזרה חשובה כרגע תדאגי לעצמך ושבעלך ידאג לך ולא לאגו.

איך הוא יהיה עדין עם התינוק וילמד כ-ל הזמן להחזיק לו את הראש אם לא מאפשרים לו ללמוד את זה?
או שאת לא מביאה לו אותו או שבא אבא שלך ולוקח. אין לו זמן לתרגל את זה.
לא נותנים לו לטפל וללמוד את הילד שלו. בגלל זה הוא אומר שתלטנות. והוא צודק.
כשאת למדת להחזיק לילד את הראש אף אחד לא חטף אותו ממך.
ובטח שלא ההורים שלו. אחרת איזה טררם היה אם חמך או חמתך היו לוקחים את הילד ממך ככה פתאום. קודם מאבא כאילו מותר לגנוב את הילד... ואחכ תוהים
למה האישה מנקה את הבית עם הילדים והבעל יושב על הספה שותה בירה?
כי ניוונו אותו, כי הרחיקו אותו , כי לא נתנו לו ללמוד.

בגלל זה אני לא אוהבת את המנהג הזה שבאים להורים של האם אחרי הלידה, זה נראה עזרה אבל בסופו של דבר זה מנוון את ההורים (והם בכל מקרה חוזרים בבום הבייתה בלי עזרה וצריכים ללמוד להתמודד) ומנוון את הצד השני, במקרה הזה בעלך. כי לא נותנים לו את הילד. לא מביאים לו ללמוד להיות הורה.
ואת מצד שני מחויבת למשפחה שלך. את צריכה לתת את הילד להורים שלך לטפל.
ואין מספיק שעות ביממה בשביל לחלק את הילד בין ארבעתכם. ואת באמצע ואת נקרעת. ואת יכולה להיות אשמה במצד ההורים ואת יכולה להיות אשמה מצד הבעל.
איפה עוזרים לך? בלצבור רגשות אשם כלפי האנשים הקרובים אליך? בזה שיהיה להם סיבה לכעוס עליך כי את לא בצד שלהם?

בבית שלך יכולה להיות העזרה הזו, לאכול כמו שצריך ולהתקלח - אם בעלך יטפל בילד!
מה שעושים עכשיו ההורים שלך, בעלך יכול! ואת אוכלת ושותה ומתקלחת.
התעייפתם שניכם, אמא אבא מתגעגעים לנכדים- יש סופשים! הנה קחו את הילד שלנו , אנחנו נלך לתחזק זוגיות נצא נטייל. כי כל השבוע עשינו תורנויות שוות של טיפול בילד.

אני חושבת שזה האיזון הנכון.

סליחה אם זאת יוצאת תגובה תוקפת או משהו כזה, לא המטרה.
רק רוצה להביא לך רק נקודה אחרת של הסתכלות על הסיטואציה.

מיצי ,כרגיל מסכימה איתך ,גם אני חושבת שהמנהג של האמא רק פוגע ולא עוזר ,אני בעצמי הייתי בחרדות בלידה ראשונה ,ילדה בת 22 בלי אמא בארץ ,מי ילמד אותי ומי יעזור לי, ביקשתי מבעלי שנעבור לגור עם חמותי (יש יחידה נפרדת) ומה ההפתעה ,הסתדרתי ,לא ביקשתי פעם אחת לעזור לי,לא רציתי שיעזרו לי , רציתי הכל לבד,חמותי לא שמרה על הילד יותר משעתיים כשהיה תינוק וגם אולי פעם אחת שיצאנו למסיבה מהעבודה של בעלי וחזרנו מאוד מוקדם,הילד ישן ...
בקיצר בטטה ,עצתי לך ,קחי את הילד ולכו הביתה ,את ובעלך והתינוק ,המשפחה החדשה שלך !!!

אוקי אני אנסה לענות לך מניסיון שתי לידותי.

אחרי הלידה של נהוראי הייתי אצל אמא חודש וחצי ממיליון סיבות
ובניהן: החלמה מאד לא קלה פיזית מהלידה, ברית שלא יכולתי להחליף טיטולים ועוד...
חודש לקח לי לעמוד על הרגליים ולהרגיש שגופי חזר לעצמו (80% חזר)
כך שמבחינתי לא קיים יצור כזה שלא הייתי מתארחת.
מתן בניגוד לבעלך די התחמק והתלהב מהעניין שאמא קמה אליו בלילות
שאבא מקלח אותו, שאני מניקה והוא פטור.... יצא לכדורגל כרגיל ונהנה מאוכל ועזרה.
אבל, קרו הרבה סיטואציות שההורים שלי עם כל הרצון הטוב כן התערבו אובר
ופה אני הייתי חייבת להכנס לתמונה ולעשות סטופ
כמו שמתן סוף סוף מחזיק את הילד ואבא לוקח אותו כי "לא נוח לתינוק"
בנקודה הזו לקחתי בחזרה ונתתי למתן, אמרתי לאבא שהוא מסתדר יופי.
בהמשך גם דברתי עם הורי, כל פעם טיפטפתי להם שזה לא הבית של מתן ולמרות הכל
זה מאד לא קל. שיבינו רמזים ולא יעלבו, ויתנו ספייס לבנאדם.
כמובן שאחרי חודש וחצי אני זו שכבר הרגשתי מחנק והחלטנו לחזור הביתה
נכון, קפצתי למים העמוקים, מתן עבר תהליך והבין שזה רק שנינו עכשיו
הרבה פעמים הוא היה שואל אם אני רוצה לחזור
אבל בסופו של דבר נרתמנו למשימת ההורות שנינו ביחד.

עם תהל, כבר הבהרתי הכל מראש עם הורי ועם מתן
היינו חודש והרגשתי שמספיק לי ודי, וחזרתי עם שניהם (שוב מים עמוקים)

בלידה הזו בע"ה שבועיים גג ואני אחזור הביתה
זה ברור לי... רק שירגיש טוב מהברית בע"ה וקדימה הביתה.

עם הזמן את לומדת שאין כמו הטריטוריה שלכם
האמהות מלמדת, אין צורך לחשוש, הכי כיף ללמוד את הבייבי לבד.
ואין כמו ללמוד על בשרך

אני מראש ידעתי מהיכרות עם הגוף שהלידה שלי תיהיה קשה וכואבת.
וכך באמת היה הלידה היתה גיהנום ההחלמה קשה קשה.
כמובן שבאתי לאמא וגם היא בחודש הראשון עשתה הכל האכילה קילחה הבת שלי אפילו ישנה איתה כל לילה ולא הרגשתי רע עם זה בכלל אמא שלי כל הזמן אמרה תטפלי בעצמך תתרפי תחלימי והכל יהיה בסדר אני פה שומרת עליה ומטפלת בה. לקחתי את המתנה ב2 ידיים באמת החלמתי ולאט לאט לאט התחלתי לתפקד.. קודם להאכיל אחכ להחליף טיטול לפיפי אחכ התמודדתי לבד עם קקי בסוף מקלחת ועכשיו כבר חודשיים היא ישנה איתנו והכל סבבה!!!!
בקיצור זה עינין של זמן עזרה זו מתנה נפלאה וצריך לדעת לנצל כמה שניתן להנות מההטבה.
אתם ההורים ואתם תמיד תיהיו כל החיים תיהיה לכם האחריות לדאוג לפרנס לכלכל להאכיל לקלח ולהלביש ועוד מיליון מחוייבויות כלפיי הילד...אין לכם ברירה גם העזרה המוצעת היא זמנית התלהבות של ההתחלה.
לכן אני חושבת שתקבלו את העזרה באהבה תחלימי תתאוששי ואת תראי שלבד ועם הזמן אתם שניכם תתחילו לתפקד בעצמאות מלאה. ושוב זה רק עיניין של זמן לכן אין מקום לרגשות אשם או רגשיי נחיתות.
זה דבר טבעי לוקח זמן ללמוד ועוד כפול זמן גם ליישם.

אתם תיהיו הורים למופת!!!!!
אגב זה מגניב לשמוע שבעלך רוצה לעשות ולהיות מעורב
בעלי מתחמק מכל דבר אפשרי חחח

היי,
אצלנו אחרי הלידה הראשונה חזרנו הביתה לבד,
ללא הורים, ללא אחים או חמות - מבחירה.
ידענו שאנחנו רוצים להסתגל לבד, ללמוד להתמודד עם השקט שלנו,
ועם המרחב הפרטי שלנו.
אני חייבת להודות שבעלי הוא זה שהחליף לתינוקת בפעם הראשונה טיטול,
ואני עמדתי קפואה ובהיתי בו בזמן שהוא עשה את זה.
עם זאת, אני חושבת שהמאורע הזה השפיע עליו בצורה חיובית,
כי מאז הוא התחיל לצבור ביטחון, לדעת מה הצרכים של התינוקת ולסייע משמעותית בגידולה.
בגלל שהיינו רק אנחנו בבית,
(גם התעקשנו לצמצם ביקורים ככל האפשר כדי שאוכל לנוח ולהתאושש מהלידה),
למדנו לתמרן יחד - כצוות מנצח,
וסיגלנו לנו שגרה ותורנות של הטיפול בתינוקת.
אני בטוחה שלא עשינו הכל 100% כי לא ידענו אחרת,
אבל עובדה שהיא גדלה להיות בסדר גמור -
עם הורים שרואים את הגידול כמשימה משותפת ואחריות שווה בהכל.

זה עניין של ביטחון -
בסופו של דבר את האמא שלה, והיא הילדה שלך!
את יודעת מה הכי טוב עבורה, ובעלך אמור להיות חלק בלתי נפרד מזה.

המלצתי היא לחזור הביתה,
ולהתחיל את החיים החדשים, בתא המשפחתי החדש שלכם.

בהצלחה!

קרה לי מקרה דומה
בן זוגי היקר החזיק את אביב
והראש עף אחורה
כמו שהם עושים תמיד וכמובן שזה מסוכן מאוד
בן זוגי שם את היד והסברתי לו איך כשהילד עליו
אמא שלי הייתה ליד וראתה ואחר כך ממש צעקה עליי שהוא לא צריך להחזיק את הילד כי הוא לא יודע איך וזה לא בא לו טבעי
אז פשוט אמרתי לו שהוא ילמד, שהוא האבא והכל ניתן ללמוד
זה לא היה מקובל עליה אבל זו בעיה שלו
כפי שכתבו כאן - עשיתי את הילד איתו ולא עם אימי

אולי ירגיע אותכן שפעם ראשונה שהחזקתי תינוק פחות מגיל שנה זו הבת שלי ומהיום הראשון הייתי לבד. המשפחה שלי רחוקה וחמתי עןבדת עד הלילה. אני לבד ועושה הכל לבד חוץ מלפעמים בעלי יושב לידה כדי שאני יתקלח. לא נחתי יום אחד וגם לי כאב הכל.
אז תתנחמו שעזרו לכן חודש לפחות חחח
אח מה הייתי עושה בשביל לישון לילה אחד שלם

אולי ירגיע אותכן שפעם ראשונה שהחזקתי תינוק פחות מגיל שנה זו הבת שלי ומהיום הראשון הייתי לבד. המשפחה שלי רחוקה וחמתי עןבדת עד הלילה. אני לבד ועושה הכל לבד חוץ מלפעמים בעלי יושב לידה כדי שאני יתקלח. לא נחתי יום אחד וגם לי כאב הכל.
אז תתנחמו שעזרו לכן חודש לפחות חחח
אח מה הייתי עושה בשביל לישון לילה אחד שלם

כל הכבוד להורים שלך שכל כך עוזרים לכם,
לישון לילה שלם זה החלום הרטוב של כל אמא טרייה,
יש לך עזרה וזה פשוט חלום.

מצד שני את מסתמכת יותר מדי על ההורים שלך,
הם יותר מדי מעורבים בטיפול וגידול של תינוק שלכם
וזה נותן להם לגיטימציה להתערב בחיי הזוגיות שלכם ובטיפול של העולל.
הם מתערבים בכל דבר ויש להם את כל הזכות להתערב לכם בחיים כי הם בעצם מטפלים לך בתינוק.
את לא יכולה להגיד להם שישמרו על הגבולות כי את לא שומרת על הגבולות.
את לא מפרידה בין חיי המשפחה שלך לבין חיים בתוך המשפחה הגרעינית.

בעלך לא ילמד איך להחזיק את התינוק נכון אם לא ייתנו לו להתנסות,
הוא צריך ללמוד לחתל, להאכיל, לשחק, לעזור על הגזים,
בעלך לא מקבל את כל ההזדמניות האלו ללמוד ולהתנסות כי הורים שלך משתלטים על הכל.
והם צודקים.
זה התשלום שאתם משלמים עבור עזרה צמודה שהם מספקים לכם.

את, תינוק ובעלך צריכים, לדעתי, להתחיל חיים כמשפחה בנפרד מהורים שלך.
יהיה לכם קשה כמו לכל זוג צעיר שנולד להם תינוק,
את תוכלי ללמד את בעלך לעזור לך ובעלך, אבא של הילד שלכם, ירגיש שהוא הגבר בבית, הגבר שלך והאבא של הילד.
את מנסה לברוח מהקושי אך מצד שני זה הורס את הזוגיות שלך,
הורים שלך תמיד יישארו שלך בכל מצב
אבל גבר לא תמיד נשאר,
לכן אם הייתי במקומך הייתי בוחרת בגבר שלי ובחיי איתו ועוזבת יחד איתו ועם ילד לבית משלי
נטלי

בהתחלה חשבתי לא להגיב, אבל בסוף החלטתי שכן.
לדעתי (וזו כמובן דעתי האישית) לגור אצל ההורים, ולא משנה הורים של מי, זה מתכון לצרות מהמון סיבות.
דבר ראשון - הצד השני, במקרה זה בעלך, תמיד מרגיש לא בבית.
דבר שני - זה מרגיל לחוסר עצמאות .
דבר שלישי - תמיד קיים איזה פער ציפיות בין ההורים לבין אחד (או שני) בני הזוג וזה בדרך כלל מוביל לריבים, לחוסר נעימות ולהתפרצויות.
אני יכולה להמשיך עוד