בעלי מתחיל להביא לי את העצבים!!! - הריון ולידה

את האמת עם הילד הראשון בעלי ב99 אחוז מהמקרים לא היה שומע את הבכי , הוא פשוט יושן מאוד חזק . עכשיו עם אני מאירה אותו וצריכה עזרה הוא קם והיה פעמים שאני קמתי לתת אוכל בעלי גם שמע ושאל האם אני רוצה להתחלף או שאני צריכה משהו . בקציר עם ילד שני הוא הרבה יותר מעורב.
http://www.holdthatpic.com/

ההנקה מכניסה את הבעל לשאננות יתר!
גם אצלנו זה היה ככה, שתהל נולדה, וזה העלה לי ת'סעיף.
עם נהוראי הרגלתי אותו שהוא נותן בקבוק בלילה ויהי מה.
ועם תהל כל בכי הכי קטן חוזר למיטה ואומר לי "היא בטח רעבה, קחי"

ניעור קל ושיחת תיאום ציפיות... גם אני מניקה ובעלי עוזר לי המון גם בלילות (השינה שלו מאד קלה, מתעורר מכל רעש קטן..) לדוגמא כשהעיניים נעצמות מאליהן, אני מבקשת ממנו שיחזיק אותה לגרעפס אחרי ההנקה

2 סטירות!
בעלי עשה את זה כמה פעמים גם שהקנתי וגם שלא, לא התאים לו שהילד בוכה קם והלך לסלון לישון..אז סבבה, קם עם גב תפוס, מה אכפת לי?
אבל אני בכלל בעד לשאוב בלילה או לתת תמ"ל ושהבעל יקום ויעזור!!!

חחח בעלי לא מתעורר מכלום לאחרונה, וזה בניגוד מוחלט לכך שבהתחלה הוא היה מתעורר לפני - עד שהייתי שומעת משהו כבר הייתי רואה אותו עומד ליד העריסה עם הילדה על הידיים שלו...
היום אני בועטת בו שיתעורר ויקום להכין לה בקבוק
אני אישית מעדיפה להאכיל אותה כי הוא נרדם איתה!
אבל לפחות שיקום ויכין בקבוק בזמן שאני מחליפה חיתול...

וואי וואי את נשמעת מותשת!
תעשי לעצמך טובה תתני בקבוק בלילה שבעלך יוכל לעזור
ותנוחי בכל הזדמנות שליאל ישן
אין ברירה.. הבית הכביסות יחכו
שנ"צ בכל רגע פנוי

וואו גם אצלינו בילדה הגדולה בעלי היה די שאנן.
כמה שהוא מעורב ועוזר באופן כללי, עם הגדולה הוא היה נלחץ מכל בכי והיה לו קשה להיות איתה לבד.
רק כשגדלה נקשר אליה והוא אבא לתפארת!
עכשיו, עם הקטנה, חבל על הזמן! הוא מתנדב להרים אותה בכל הזדמנות וכשאני באה לקחת אותה ממנו הוא מסרב ומבקש שאתפנה לדברים אחרים בזמן שמחזיק אותה.
***בקיצור, יש גברים שלוקח להם זמן להיקשר ולעכל..ככה הם בנויים לעומתנו ובמיוחד בהנקה..

לי יש דעה מאוד מוצקה בעניין הזה:

הטבע שלנו, כנשים (מניקות או לא מניקות),
הוא לקחת אחריות על התינוק, מההתחלה.
אנחנו הורמונאליות, מרגישות את התינוק, מתחברות אליו,
לומדות להכיר כל בכי שלו, לומדות להכיר את שעות השינה והרגלי האכילה שלו,
אנחנו (לרוב) בבית בחופשת לידה,
וזה נותן מעין "נוחות" יחסית לגברים שלנו,
להיות פאסיביים, ולא לקחת חלק פעיל בטיפול של הילד.

תמיד יש גברים ויצאים מן הכלל,
שמיוזמתם לוקחים אחריות על ההשכמות המוקדמות בהתחלה,
או על מקלחות וטקסי שינה,
אבל הרוב הגדול של הגברים מראש לא "נלחם" על המקום של הגבר מול התינוק,
ולכן רוב הנטל נופל על האם,
בין אם היא רוצה או לא.

מסיבות שונות (חזרתי לעבוד שבוע אחרי הלידה, התכוננתי למבחני הלשכה אחרי הלידה של מיכלי),
אני לא יכולתי לטפל בלעדית במיקה או במיכלי כשהן נולדו.
בעלי היה שם, מהיום הראשון - חיתל, האכיל, השכיב, קילח.
היינו עושים "משמרות" כשכל אחד אחראי באופן שווה.
כיוון שאני לומדת (עד היום), בעלי הוא זה שקם בלילה,
כי הוא מבין שזה עלול להרוס לי את רמת הריכוז במשך היום.
אין לו שום בעיה לעשות ה-כ-ל... בגלל שכך הוא הורגל מהיום הראשון שלו כאבא.

אני לא אומרת שכל הגברים חייבים להיות כאלה,
אבל -
אם אנחנו כנשים נשחרר קצת, וניתן לבעלים שלנו יותר אחריות,
הם יעמדו בזה בגבורה! זה גם בגנים שלהם, לא רק בשלנו.
גם להם יש אינסטינקט אבהי, שפועל בדיוק כמו ששלנו פועל.

במקרה שלי - בעלי אפילו עושה את הכל יותר טוב ממה שאני הייתי עושה.
בחיי