הסיפור שלי...(קשה לקריאה.....) - הריון ולידה

טוב חברות יקרות אז חלק ממכן אולי זוכרות אותי אבל נראה לי שהרוב כאן חדשות...

אז יש לי בת מקסימה בת 4 ובן בן 3.

בתקופה שהבן שלי נולד הייתי פעילה כאן המון כי הוא היה מאושפז הרבה מאוד זמן אחרי שנולד ללא דופק ואחרי החיאה היה מורדם ומונשם הרבה זמן.
היום ב"ה הוא בסדר גמור והתגברנו על זה.

לפני שנה בדיוק נכנסתי שוב להריון שממש לא היה מתוכנן..רציתי להחליף גלולות ונקלטתי ממש כנגד כל הסיכויים,בהתחלה היה לנו קצת קשה המחשבה שיהיו לנו ממש 3 קטנטנים אבל הסתגלנו לרעיון.

כשהייתי בערך בשבוע 20 היייתי צריכה ליסוע לעשות שבת אצל ההורים שלי ובאותו יום ניקיתי את כל הבית כדי שנחזור לבית נקי,תוך כדי אני מרגישה כאבי מחזור ממש חלשים אבל לא התייחסתי.כשבעלי חזר הביתה אמרתי לו שאני יסע שניה למוקד לראות שהכל בסדר ואז ישר ניסע.
הגעתי למוקד היתה שם רופאת נשים שאמרה לי לעלות למיטה כדי לעשות us ,איך שהיא באה לבדוק אני אומרת לה תקשיבי נראה לי משהו נוזל שם,היא מסתכלת ומתחילה לצעוק "תזמינו אמבולנס היא יולדת" תוך שניה כל המרפאה על הרגליים מלא רופאים בודקים כולם בלחץ ואני לא מבינה מה קורה איתי.
הגעתי לבית חולים שאני מעדיפה לא להגיד את שמו,בדקה אותי רופאה אומרת לי שאני בפתיחה 4 הראש בתעלה 100% מחיקה ודימום מאוד חזק ויש לי כמה שעות עד שאני ילד ושברור לי שעובר בשבוע כזה אין לו בכלל סיכוי.אני לא יתאר לכם מה עבר עלי ובאיזה מצב נפשי הייתי..עולה למחלקה מחכים לצירים פתיחה משהו ולא זז כלום.בבוקר ביקור רופאים הרופאה שקיבלה אותי היתה ככה שעוד לא ילדתי,בקיצורהכל נרגע והייתי מאושפזת שם שבוע וחצי ובזמן הזה הבית חולים הזה עשה את הפאדיחה שלו,רק שיכנעו אותי ללכת להפלה יזומה וכל הזמן רק דיברו איתי על לזרז ולא רצו לתת לי תרופות לתמוך בהריון כי אמרו שאין לזה סיכוי וחבל לתת תרופות,כאלה חוצפנים רק רצו שאני ימליט להם שם ויעוף הביתה ממש לא עניין אותם שהעוברית שלי נלחמת על חייה ורוצה לחיות...בקיצור אחרי שבוע וחצי הייתי עם 100% מחיקה ופתיחה 3 הרופאים החליטו לשחרר אותי הביתה כי אני תופסת להם מיטה,אני ובעלי היינו בשוק איך מששחררים אישה במצב כזה?!

בקיצור עברתי לבית חולים אחר,ששם יש למשפחה שלי קשרים מאוד חזקים עם ההנהלה ככה שקיבלתי v.i.p פחדנו מאוד מהנסיעה שהיא בערך 3 שעות,שאנחנו לבד עם הילדים באוטו בכבישים מהירים ואם יקרה משהו?!אז בעלי טס כל הדרך וכשהיה פקקים נסע על השוליים,בקיצור הגעתי לבית חולים וישר קיבלו אותי והכניסו אותי לניתוח דחוף של תפירת צוואר רחם (סרקלאג') ויש סיכויים קלושים שהניתוח יצליח,זה ניתוח שעושים אותו לנשים בשבוע 12 בערך עם התקצרות צוואר בערך 1-1.5 ס"מ לי היה 0.4 מ"מ שזה כלום,אז היו צריכם לקחת בלון לדחוף את הראש של העובר למעלה ולנסות לסגור בכוח,90% שהתינוק יכול להיפגע או שהשק של המים יקרע או שיתפתח זיהום.בקיצור הרדימו אותי ואני רק בחרדות שהעוברית שלי הלוחמת הזאת תשרוד.כשהתעוררתי מהניתוח היו לי כאבים מחרידים אבל רק צעקתי "אני בהריון?אני בהריון?" ובעלי צועק לי כן ושהכל היה בסדר שוב כנגד כל הסיכויים ושהעוברית שלי כנראה ממש רוצה לחיות...במקום תפרים עדינים שעושים בניתוח כזה הכל היה תפוס לי עם קליפסים ענקיים מברזל וחוץ מפיפי שקצת הצלחתי לעשות הכל היה סגור חיצונית ופנימית בצורה מזעזעת...

ככה הייתי מאושפזת עד שבוע 32 עם מעקבים צמודים וכולם היו בהלם שממצב של לידה פעילה עם פתיחה 4 ו 100% מחיקה הצלחתי לשרוד עד שבוע כזה...
בשבוע 32 רצו כבר לילד פחדו שלא יהיה לחץ על התפרים שיכול להוביל לקרע ברחם או בצוואר הרחם,בגלל שהרגשתי טוב נתנו לי ללכת הביתה כמה ימים ואז לחזור ללדת.

עשינו שבת אצל חמותי סוף סוף הרחתי ריח של בית ולבשתי פיג'מה של בית.
ביום שישי בערב פתאום שמתי לב שאני מרגישה קצת פחות תנועות אבל לא משהו רציני,ביום שבת קמתי לקראת הצהריים ופתאום נלחצתי שכל הלילה לא התעוררתי מתנועות,כולם הרגיעו אותי שהכל בסדר ושהעוברית שלי כבר גדולה ואין לה מקום לזוז ושאני לא ילחץ.
במוצאי שבת כבר היתה לי הגשה ממש לא טובה וכולם אמרו לי שאני חוורת,אמרתי לבעלי זהו חוזרים לבית חולים.
אני מגיעה המיילדת מרגיעה אותי שזה בסדר שיש קצת פחות תנועות בסוף ההריון ושאני לא אדאג,היא מחברת אותי למוניטור ו... מחפשת דופק ולא מוצאת!!!!המיילדת אומרת לי שזה קורה שלא מוצאים דופק והרופאה תעשהus לראותץ איפה ממוקם העובר,לי כבר היתה הרגשה ממש לא טובה.
המשך בתגובה(כי זה כנראה מוגבל בתווים)
"אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא..."