סיפור לידה - ארוך בטירוף ועלול להלחיץ, הסוף טוב :) - הריון ולידה

סיפור הלידה של עידן
ביום ראשון, ה-29/3, בשבוע 38 בדיוק, הגענו לבית החולים לקבל זירוז. בהריון הזה לצערי כבר הייתי יותר מדי פעמים בבית החולים, תודות לרעלת הריון וסכרת הריון. התאשפזתי שלוש פעמים, ולא רק שאני כבר הכרתי את כל הרופאים והאחיות אלא מרבית הרופאים כבר זכרו אותי... וכשלא הייתי בבית החולים הייתי במעקב מוניטור בקופת חולים פעמיים בשבוע. כלומר, גם בעלי וגם אני כבר מאוד רצינו להיות אחרי...
במיון הרופא עידכן אותי שכבר יש בעיה בתפקודי הכבד (אחד הדברים שעקבו אחריהם כל הזמן בגלל הרעלת), וטוב שאני בהשגחה מעכשיו, כך שלמרות שהיה קשה אני שמחה שקיבלתי את הזירוז בזמן כי כנראה זה היה הכרחי מבחינה רפואית.
הייתי עם 50% מחיקה ובלי פתיחה בכלל, אז בהתחלה שמו לי פרופס שאמור לגרום לצירים תוך 24 שעות. רק ביום שני לפנות בוקר התחלתי להרגיש צירים אבל לא כואבים, בהמשך הם נהיו ממש תכופים, כל דקה-שתיים, אבל די נסבלים. בצהריים בדקו – פתיחה 1.5. מצאתי כדור פיזיו ועליו הצירים עברו בצורה רגועה יחסית. ב-16:00 נגמרו ה-24 שעות, הגיע רופא לבדוק – פתיחה 2.5 כמעט 3, אפשר לרדת לחדר לידה. בעלי ואני ממש שמחנו שיש התקדמות. ב-17:00 קיבלו אותי בחדר לידה, הצירים כבר כאבו אבל בצורה נסבלת בינתיים, אבל זה כבר היה מתיש כי בגלל הזירוז הם הגיעו כל דקה כבר במשך המון שעות. אמרו לי שייתנו לי פיטוצין וביקשתי לקבל אפידורל לפני. האחות בינתיים בדקה פתיחה והופתעה – "מה זה? בקושי 2..." – אני מניחה שהרופא קצת הגזים לפני כן כי רצה לקדם את התהליך. המרדים הגיע די מהר וקיבלתי אפידורל. מיד הרגשתי הקלה שלצערי נמשכה רבע שעה בלבד. חברו את הפיטוצין ובדרך פלא מיד חזרתי להרגיש הכל... אולי זה משהו ספציפית אצלי, כי גם בלידה הראשונה האפידורל עבד מעולה עד הפיטוצין וברגע שנתנו פיטוצין, ההשפעה שלו נעלמה כלא הייתה. רק שבלידה הראשונה הפיטוצין ניתן כבר באמצע פתיחה מלאה והפעם הרבה יותר מוקדם לצערי ובמינון מטורף.
התפתלתי מכאבים אבל לא הייתה התקדמות בפתיחה וכל הזמן העלו את מינון הפיטוצין. אחרי כמה שעות ככה כבר בכיתי ובעלי ביקש שיבדקו אותי (היה מאוד עמוס, התחלפו ארבע מיילדות גם כי הייתי במשך שתי משמרות אבל גם בגלל מקרים דחופים בחדרים האחרים), הגיעה מיילדת שלא ראיתי עדיין, בדקה אותי, הפתיחה סוף סוף הגיעה ל-5, ופקעה את המים. היא לא התרגשה כשבעלי ניסה להסביר לה שהאפידורל לא משפיע, כנראה החליטה שאני סתם רגישה מדי או משהו, והלכה. תודות לפיטוצין שכל הזמן הוסיפו, הכאבים היו יותר ויותר בלתי נסבלים והתחלתי לצרוח (גם פירקתי לבעלי את היד, מסכן...). הגיעה מיילדת מאוד נחמדה שהבינה שאני בלי משככי כאבים והזמינה את המרדים לחזור. הוא הגיע הפעם אחרי כמעט שעתיים ובמקום לעשות משהו נתן לי הרצאה על זה שלידה זה כואב, כאילו אני סתם בכיינית במילים אחרות. בעלי ניסה להסביר לו שזאת לא לידה ראשונה, שבפעם הקודמת זה עזר ומשהו לא בסדר הפעם אבל לא היה עם מי לדבר. אחר כך המיילדת בדקה אותי ולשמחתי לפחות הייתה התקדמות, פתיחה 9 ודי מהר אח"כ היא בדקה שוב (כנראה מרוב צרחות ובכי