אמא לעתיד - הריון ולידה

אולי זה לא קשור לכאן. לא ידעתי היכן. אבל ריציתי לשתף

אני לא יודעת אם אני יודעת להתנסח טוב. יכל להיות שהכל יראה כסערת רגשות. כי אולי זה הרגשתי כעת ולכן אני כותבת, לפרוק את שאל ליבי.

אמא. איזה מילה קסומה. זה אחת המילים הראשונות שהכרנו. זו הדמות הראשונה בעצם שראינו והרגשנו. אז כשהיינו חסרי ישע, ללא יכולות, אמא זו היא שנתנה שגידלה ותמכה.
אכן, אמא יש רק אחת. ועל זה אין ויכוח. יש הרבה סוגי אימהות- אימהות תומכות ואימהות אוהבות, אימהות צעירות ואימהות זקנות, עובדות או בבית..
אבל האם יש אימא שהיא בעצם רק במובן הביולוגי? למה אני מתכוונת?

הייתה לי ילדות מאושרת. מעולם לא היה חסר לי משהו. ילדותי וכך גם ימי נעוריי היו משוחררים נטולי דאגות. היה לי רק דגדוג קטן בלב הקטן שלי דאז, שלא היה מובן לי. אמא שלי אהבה ותמכה עבדה ובישלה ובעצם הייתה מאוד רגילה. רק היום כעת אני מבינה. מעולם היא לא הייתה בשביל ילדיה. כל דבר ,כך הייתה ההרגשה, נעשה למענה. כשרציתי לספר לה חוויות טובות יותר או פחות –תמיד שמעה אותי בחצי אוזן מלמלה משהו בלתי מחייב או ביקורתי מאוד או פטרה אותנו בכך שהיא צרכה ללכת לכאן או לשם. וזה לא היה מקרה חד או רב פעמי. זה היה ילדותי לאורך כל שנותיה המאושרות. אז למדתי להסתדר. וידעתי שרק מאבא אפשר לשתף. הוא היה יותר קשוב. לא כמו שאימא צרכה להיות אבל בסדר. ואז הגעתי לגיל ההתבגרות –והיו לי כמובן את הבעיות והחלומות והפחדים והמרידות. כשרציתי לשתף אותה במה אני מרגישה או מי פגע בי ולמה מעולם היא לא הקשיבה. שוב אותו דפוס התנהגות . אז וויתרתי גם פה. וכל חיי למדתי שאין את מי לשתף אותה ושאין-לעולם היא לא תתמוך או תבין תרגיע או תחבק בהבנה ואהבה אמתית. תמיד ניסתי לדבר אל ליבה , להסביר לה בכבוד מה אני מרגישה בקשר שלנו. תשובתה תמיד הייתה התחמקות ו-אני אוהבת אותך כמובן והכל בסדר ואל תחפשי בעיות שאינן. אם את כל כך אוהבת אותי-למה קשה לך להראות את אהבה הזו כלפיי-למה את אף פעם לא הקשבת תמכת חיבקת ונישקת. מה עוד הייתי צרכה. מה עוד צרכה ילדה. אבל במקום זאת ככל שעברו שנותיי היא מררה לי אותם- חוסר ההבנות האלו גרמו לצעקות ממנה עלי, השמצות תמידיות, זלזול בכל מה שהיה חשוב לי. הרבה בכי וכאב לב היו מנת חלקי בשנותיי אלו. עד שלמדתי. להבליג לשתוק ולהשלים עם העבודה שלעולם לא תבין אותי ותאהב אותי. התרחקתי כמה שיכלתי. שיתפתי כמה שפחות. ולמרות הכאב שהיו לי, היו לי המון חברות שאהבו אותי. חיי החברה שלי היו פורחים מאוד . וזה פיצה במידת מה על החסר. ואז יום אחד זה קרה. הכרתי את מי שעתיד להיות בעלי. רצינו להתחתן. וכשהבאתי את הבחור, כדי שהוריי יראו אז- אח כמה זה כואב. אבא תמך וכיבד. תמיד כיבד אותי בהיותי מה שאני ואיך שאני. אבל אמא-איזה מילים לא שמעתי ממנה לאורך כל תקופת אירוסיי (התארסתי אפילו שהיא לא רצתה לא הייתה לה בררה. ולא לדבר איתי לא יכלה כי מה יגידו חברותיה לעבודה ושכנותיה הכבודות)-היא קיללה אותו על העדה שלו (היא רצתה אשכנזי בלונד עם כחול, היא עצמה הייתה בת לגזע המיעוטים כמו שהיא מכנה את בעלי), על המראה שלו, קראה לו מכוער, (כמובן לא בפניו),הבטיחה לי שאני יסבול קשות, פרימיטיבי, ילדיי יהיו מכוערים , ועוד דברים שכואב לי הלב להיזכר בהם. כל תקופת ההכנות לחתונה שהייתה תקופה עמוסה וקשה גם ככה התמודדתי עם ההשפלות וההסטות שלה. היא הסיטה את האחים שלי נגדו, דודים דודות, סבא סבתא כולם היו נגדי. היה קשה להתנהל. אבל עמדתי על שלי. כמובן שהסתרתי הכול מחתני ותמיד סיפרתי לו כמה הוא רצוי ואהוב. עד היום הוא חושב ככה. ביום החתונה אמא שלי באה והחטיפה לי והרביצה בפנים. למה? נלחצה שאני מתחתנת עם אהוב ליבי שלא מוצא חן בעיניה ולא מתאים "לכבוד המשפחה". כמה שבכיתי ביום החתונה שלי. מכאב .מבושה שזאת אמא שלי. אבל סלחתי. תמיד ויתרתי וסלחתי לה.
שתבינו, היום הכול בסדר לכאורה. אנחנו באים להוריי והיא מתייחסת יפה אלינו. מאחורי הגב מקללת את בחירתי בחיים-בעלי היקר, אבל מראה פנים צוחקות. אבא שלי כבר חולה מרוב כל הארס שלה. הוא אוהב אותי מאוד ובגללה הוא חושב שאני לא מאושרת בחיי הנישואים שלי וזה מכאיב לו-כי תמיד חלם שאהיה מאושרת.

כיום כשאני חיה עם בעלי אהוב ומצפה לילד שלי שאמור להיוולד בעזרת השם, קשה לי יותר. אני גרה בעיר מרוחקת מאוד מאוד מהוריי. אין לי בעיר הזו אף משפחה לא לי ולא לבעלי. גרנו שם כדי לסיים את לימודיי וגם לימודיו שלו. קשה בלי עזרה. כמובן שהיא לא מתקשרת בכלל, לא עוזרת כספית ונפשית, ומזמינה אותנו פעם בחודשים אם בכלל. כל פעם בגלל תרוץ אחר.
אפילו כעת שאני בהריוני הראשון, וכל כך רוצה שתתמוך בי ותהיה איתי. היא לא שם. לא שואלת איך אני מרגישה לא מתעניינת בי ובתינוק המתפתח. וכמובן מלאת תירוצים למה לא לבוא אליה אחרי הלידה.
למי אלך? אין לי אף אחד. הוריי בעלי מבוגרים מאוד.
כואב לי קשה לי. בתור אמא לעתיד אני מבינה עוד יותר כמה היא לא הייתה בסדר. אני מבינה שהיא כזו. ויש לי בעל מבין תומך והכי אוהב בעולם. חבל שהיא לא רואה כמה אני מאושרת. חבל שהיא לא רוצה לראות זאת. אבל עדיין, לפעמים כשאני לבדי אני מסתכלת בחלון, אני יודעת שמרחק קילומטרים רבים משם הוריי היקרים שאני אוהבת אותם נמצאים שם. האמנם לעולם לא תבין כמה כואב לי? כמה שלא ניסתי להסביר לה את כאביי בעדינות וכשזה לא עזר בדרכים אחרות, ללא הועיל. נותרה אטומה לכאבי. פעמים אני בוכה לי בשקט על בדידות ממשפחתי. אחיי ואחיותיי עם בעיות רגשיות בגללה וכולם התרחקו ממנה. אנו מוצאים נחמה זה בזה. אבל כל אחד עסוק בעינינו.

תינוקי בא לעולם. אביו ואמו יהיו שם בשבילו. אני מבטיחה לו זאת. בעיקר לי. הפעם לא אימא מסוג שהיה לי. אימא עם כל הרגש והמשמעות שלה.
תינוקי זקוק להוריו בלבד. ואני עם כל תמיכתו של בעלי, זקוקה ומתגעגעת להוריי. ליחס שלעולם לא אקבל. לאהבה שאני זקוקה לה תמיד. אהבת אם. אני כותבת ובוכה. אמא אילו רק יכלה נשמתך להבין את דבריי ללא כל המגבלות שמקשות עליך מלקבל אותי, רציתי לומר שאת תמיד תהי אמא שלי. תמיד אוהב אותך. ותמיד ארצה שתאהבי אותי. לנצח אלך בעולם כשבליבי הקטן שגדל זה מכבר יש פצע שלעולם לא יגליד. זיכיתי לאימא בחיים אבל לא לקבל אהבתה. כן אני יודעת שהיא אוהבת אותי. אבל בשכלי בלבד. ליבי לא מרגיש ולא הרגיש זאת. לעולם. אין לי לאן לחזור. היא מפרקת את כל המשפחה. אבא יקר שלי רוצה גם לעזוב אותה בגלל שראה את כל מה שעושה לילדים שלה. קשה לי. אני מרגישה עדיין את עצמי ילדה קטנה אוהבת את הוריי ללא מגבלות ללא הבנות.
תינוקי בא לעולם- בזכות אמא שלי יהי לו עתיד טוב יותר וורוד יותר ואוהב יותר.
אהבה של אמא, גם אם בליבה היא אוהבת, זה לא חשוב ,כמו שחייב להוציא ולהראות זאת לילד.
לכל האימהות, ולאלו שבקרוב, לו אחת תיקח את הברור מאליו שוב לצומת ליבה, ויהיה זה שכרם של ילדכם.
כאן פרקתי את ליבי הכואב, כי לא היה לי להיכן.
אמא לעתיד