צאלה,
אני מרגישה חייבת להגיב, ובחריפות, למה שכתבת. מקווה שתביני שאין כאן שום עניין אישי ו/או רצון לפגוע או להקניט או לקטול אותך או את דברייך האחרים שנכתבים בכל מקום שהוא.
עבדתי עם נאנסות. גם כיום בתפקידי באגף בריאות הנפש במשרד הבריאות אני רואה ועובדת איתן. לרבות, רבות מידי, רבות הרבה הרבה מידי - נהרסים החיים ותהליך שיקומן ארוך, מייגע, לעתים חסר תקווה.
לעולם, אבל לעולם, אבל לעולם, אבל לעולם, לעולם, לעולם, לעולם, לעולם, לעולם, לעולם, לעולם, לעולם, לעולם, לעולם לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אף אחת מהן, מעולם, לעולם, מעולם, לעולם, מעולם, לעולם ---------- לא ביקשה להיאנס.
מעולם אף אחת מהן לא העלתה על בדל דעתה באפס קצהו של קצה המוח התחתון ביותר שעובדת היותה לבושה בצורה כזו או אחרת היא "פרצה הקוראת לגנב".
מעולם ולעולם לא ניתן, בשום פנים ואופן, בשום צורה ודרך, בשום התייחסות או מחשבה - להעלות על קצה הדעת האנושית החושבת , השכלתנית, הריאלית, האנושית - שמעשה אכזרי, ברוטלי, מתנכל, חייתי, הרסני שכזה יכול לנבוע באיזושהי צורה, דרך, התייחסות או מחשבה - מצורת לבושה של מישהי.
עבדתי עם נאנסות מגיל 4 חודשים (עם הוריהן/אפוטרופסיהן) ועד גיל 84.
מעולם ולעולם לא היה המעשה קשור באופן כלשהו - הגיוני ומציאותי או מדומיין - לצורת לבושה של מישהי.
עבדתי עם נאנסות שהיו לבושות בחיתול בינקות.
ועם כאלו שהיו לבושות בחיתול בשל אלצהיימר בגיל השלישי.
ועם כאלו בחוטיני ומיני.
ועם חיילות במדי דקרון.
ועם נשים בג'ינס.
ועם אחרות.
לכולן נהרסו החיים.
לשייך את זה לצורת הלבוש ולרמוז שמדובר בפרובוקציה, זה לשתלף פעולה עם אנסים.
מצטערת יקירה - אבל עד כאן.
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il