שאלה קצת נוקבת, אבל מעניינת אותי.. - הריון ולידה

מבחינתי ברגע שנולד,הוא שלי ובאחריותי.ואני עושה בהריונות את כל הבדיקות, אבל יש מהלכים שהם לא צפויים.לידה זה לא תעודת ביטוח.

שמעתי על מקרים שתינוקות ננטשו בבי"ח...
הוריי עבדו שנים בבלינסון,וזכורה לי ילדה שפשוט גדלה בתינוקייה.הורייה השאירו אותה שם (נולדה עם תסמונת דאון) והיא גדלה במחלקה עד גגיל 4 בערך...ואז אמצה אותה אחת האחיות נראה לי...
בעיניי זה מזעזע

כבר כמה פעמים אני מנסה לרשום ולענות לך אבל אני מחוקת את התשובה
שאלת סוגיה מאוד קשה
מזכיר לי קצת באיזה מקום את הסיפור שאלינור ספירה לא מזמן עם השכנה שלה

טוב אני כבר אמרתי את דעתי על הפלות לא פעם ולא פעמים ואני אגיד שוב
שאני נגד !!!! גם אם היה קורה לי חס וחלילה או... אתן יודעות מה לא הייתי
עושה הפלה מבחינתי הפלה זה רצח אבל ... וזה אבל גדול , כן הייתי עושה
הפלה אם הייתי יודעת שלילד יש מום.

לגבי מה קורה שהילד נולד?? בטח לא הייתי משאירה אותו בבי"ח או מוסרת
לאימוץ אבל אוייי אלוהים ישמור כמה שזה קשה.

אני חושבת שבגיל מסויים כשלא יכולים לטפל כבר בילד צריך להכניס אותו
למוסד או לדאוג שמישהו יעזור לך 24 שעות כי החיים הם לא חיים עם ילד
מוגבל !!!!! כל כך עצוב

אז ככה -
מבחינתי יש לעשות את הבדיקות ובמידה ומתגלה מום שמוביל לפיגור שכלי או למחלה שנושאת עימה סבל גדול מאוד אני הייתי מפילה בצער רב את העובר ע"מ שהוא לא יבוא לעולמנו ע"מ לסבול.
יחד עם זאת אנו חיים בעולם שלא הכל ברור וידוע ודברים יכולים לקרות ואכן קורים במהלך החיים.... אולם מבחינתי אני מעדיפה לתת נקודת פתיחה כמה שיותר טובה לילד שאביא לעולם, אם משהו קורה במהלך החיים כמובן שלא אזרוק את הילד לכל הרוחות ואטפל בו בכל דרך שאוכל ע"מ להיטיב עמו מתוך אהבה וכבוד ורצון, אבל לא אביא לעולם ילד שמלכתחילה ידוע לי שיש לו מום קשה מאוד או מחלה קשה...
זו הבחירה שלי.

לנטוש ילד זה לדעתי גובל בחוסר אנשויות

לינברי- כתבת קצת בהתגוננות.. בהרגשה שלי.. .(שאולי שגויה.)
אין לי שום ביקורת כלפיי אף אחת על דעותיה, זה החיים שלכן ואין לי זכות בכלל!
ואף פעם לא ניסיתי לשכנע אף אחת בדעותיי.

איפי- באמת סוגייה קשה, לכן עניינה אותי התשובה של אלו עם הדעות הברורות..
זה שונה מעט מהשכנה של אלינור, כי לפי מה שאלינור סיפרה לנו, אצלה אפשר היה לדעת מראש..
ויש דברים שאי אפשר לדעת מראש!!

שאלה מצויינת

חלילה בהתגוננות, ניסיתי בזהירות

ברור שיש דברים שאי אפשר לדעת מראש , אבל צריך להתמודד עם מה שלא ידוע מראש
נזכרתי שהיה פעם סדרה בטלווזיה על משפחה אני חושבת שהיו להם איזה ארבע או חמשיה ילדים ואחד הילדים היה לו תסמונות דאון והורים גדלו אותו ולימדו אותו להיות עצמאי והוא אפילו הכיר בת זוג והתחתן איתה
אני חושבת ששגם שיש ילד מיוחד בבית ברור שמידת האפשר צריך ללמד את הילד לעצמאות שילד ויהיה עצמאי ידע לעשות גם דברים בכוחות עצמו שמגיע לגיל שההורים לא יכולים לטפל בו הוא ידע לסתדר ולעשות דברים ( כמבון במידת המוגבלות שלו)

מה הייתי עושה? מתמודדת!
אני מבחירה ובידיעה מראש לא הייתי בוחרת להיות אמא לילד עם בעיות קשות, אבל אם הילד היה בוחר בי אז אני מניחה ומקווה שהייתי מקבלת אותו כמו כל ילד.

גם אני בדעה של לינברי

עד ההריון האחרון כל הנושא לא ממש "דיבר אליי". עשיתי את כל הבדיקות האפשריות, הייתי צעירה, וחשבתי לתומי שאם בדקתי אני מכוסה. לא יקרה שום דבר.

ואז הריתי שוב.

והיה לי cmv.

ונכנסתי למחשבות בלתי פוסקות, לבכי, להיסטריה. לחרדה אמיתית.

גיליתי עד כמה אנחנו בני האדם לא יכולים לתכנן שום דבר בחיים האלה.

החלטתי לעשות מי שפיר, אבל כל הזמן ניקרה בי המחשבה שאין לי מושג מה אעשה במקרה שהתוצאה תהיה רעה. התייעצנו, חקרנו, שאלנו, כלום לא עזר כי בסופו של דבר אם מקבלים תוצאה רעה- ההחלטה היא של הזוג בלבד. אף אחד לא יכול באמת לייעץ.

בסופו של דבר לא רק שאושפזתי בעקבות זיהום מהבדיקה עצמה, אלא שגם גילינו לתדהמתנו שביצענו אותה מוקדם מדי. לא ידענו בוודאות האם מי השפיר הזדהמו, לא ידענו האם הבדיקה עצמה אולי פגעה, בקיצור לא ידענו כלום.

חוסר הודאות גרם לי לחשוב 24 שעות ביממה על הסוגיה של להביא ילד מיוחד לעולם. לא היתה לי תשובה אז וגם אין לי היום. אבל התחושות הציפו אותי בשעתו, מילאו אותי ברחמים עצמיים, בפחד. הורים שמתמודדים עם ילד כזה צריכים כל כך הרבה כוחות, ואין לי מושג האם בכלל יש לי כאלה.

הסיפור שלי ב"ה נגמר בטוב, אני מודה כל יום לקב"ה על הילדים הבריאים שלי. מעריכה את הנס הגדול הזה של ילד בריא.

לא היו לי תשובות אז, וגם אין לי היום. ברור שהמשכתי את ההריון למרות חוסר הודאות, וברור שאם נולד יש לדאוג לו בצורה הטובה ביותר.

שלא נצטרך להתמודד לעולם.

לא קראתי את התגובות אבל אני אספר לך שלחברה שלי זה קרה. היא שינתה את כל הבית בשבילו, כמעט נפרדה מבעלה בשבילו ובגיל 3 אלוהים חנן אותו לקח אותו אליו 
שלא נדע...

תראי אני חושבת שקןדם כל אף אחת לא היתה רוצה שיוולד לה ילד כזה
וטבעי שברגע שמגלים על דבר כזה במהלך ההריון יהיו מחשבות להפסיק אותו....עם כל הצער
לא כולם יכולים להתמודד עם זה. ויש גם שרוצים לחסוך את הסבל לילד שיוולד...
לדעתי זה שיקול רציני, ומי שיש לו את המשאבים והכוח לגדל ילד כזה ומחליט להביא בכ"ז לעולם- כל הכבוד לו!!

לגבי המקרה השני...שהוא לדעתי כואב יותר
בו הורים מצפים לילד בריא ובסוף קורים סיבוכים לא עלינו...ונולד ילד כזה
אני חושבת ש90 אחוז מההורים יקחו את הילד בכ"ז...לא נראה לי שיש לאנשים לב פשוט לנטוש תינוק מתוכנן -או שציפו לו רק בגלל זה..
ואם יש הורים שבכ"ז בחרו שלא לקחת את התינוק גם אותם אי אפשר לשפוט- אולי הם באמת לא מסוגלים לתת לו את מה שהוא צריך?

הטבע אכזר ובימים אחרים סביר להניח שתינוק כזה היה נפטר כבר בלידה\בגיל צעיר

אפשר לראות מקרים כאלה גם בטבע...שאם נוטשת גור בגלל שהוא חולה\חלש...
וכמה שזה נראה אכזרי זוהי דרכה של ההשרדות...

מידי שנה, ננטשים עשרות רבות של תינוקות כאלו במחלקות התינוקיה בבתי החולים השונים ברחבי הארץ.
תינוקות שנולדו עם מומים ונכויות, חלקן קשות ביותר, וחלקן קלות יותר.
בעמותת "חיבוק ראשון" מגיעות המתנדבות לעשרות רבות של שעות בשבוע רק כדי ללטף, לחבק, לתת חום ואהבה, גירוי והאכלה אימהית לתינוקות בני יומם (או כאלו "מבוגרים" יותר, שכבר צברו שעות תינוקיה רבות, כי לא נמצאה להם משפחת אומנה או מוסד מתאים.) שאין להם את אלו, וכאלו שמעולם לא הכירו את הוריהם.
http://www.tinokot.org.il/heb/HomePage/

מניסיוני - לפעמים עדיף להפיל, ולא להביא לעולם יצור שלעד ייוותר חסר אונים ונטול דמויות מגוננות.
להיות "נגד הפלות!" זה יפה ומקסים. זוהי אוטופיה נשגבת, כמעט אלוהית.
איננו אלוהים, ולעולם לא נהיה. כבני אדם שלהם ההכרח להתמודד עם המציאות שבתוכה הם חיים, יש לנו תשובות שונות למציאות שלנו, והתשובות רבות ומורכבות.

אישית, אני חושבת שילדי הוא ילדי הוא ילדי הוא ילדי, וזה הכל.
אבל, כפי שכתבתי - בחיים: NEVER SAY NEVER, ולכן - אני לא מוכנה לחתום על כלום.
מקווה שלא אאלץ לעולם לעמוד בניסיון הקשה הזה.
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

מאוד קשה לחשוב ולדמיין את זה...

אני מניחה, רק מניחה, שאם הייתי מקבלת תשובות לחשד גבוה למום בעובר הייתי בעצב גדול מפילה...

לגבי המקרה שהילד כבר נולד, זה כבר משהו שכבר קשה לצפות איך לנהוג...
אני יכולה לספר לך מקרה על חבר של בעלי, שלאשתו היה הריון כל כך תקין...
אבל כשהתינוק נולד כנראה לקה במהלך הלידה או אולי לפני (קשה לשאול אותם) במום לא ידוע כלשהו, והרופאים צפו שיחייה עד גיל שנה. אלוהים ישמור!
"...אמא שרה לבן בלילה... אמא כאן לידך כל הזמן..."

שרוני,
עמותת חיבוק ראשון לא מקבלת אליה אמהות טריות..
אני לא יודעת מה הגיל של הילדים צריך להיות או אם זה עדיין כך,
אבל בפעם האחרונה שביררתי שם, הן אמרו לי שלא מקבלים אמהות בשנים הראשונות שלהן..

מביאה לכן את סיפורה של ניצה, מתנדבת בעמותה, שנתנה חיבוק ראשון, ואחרון - לילדה מקסימה שנולדה חולה, וננטשה.

ילדה של אף אחד
כיסיתי אותך עם שמיכה ירוקה, פרפר ענק היה במרכזה,
והפרפר הזה היה בעצם ילדה ללא שם.
בלי חיבוק של אב, בלי פינוק של אם, ילדה בלי שם, ללא רחם,
כל כך פשוט - ילדה טעות, שנולדה בלי תקווה, שנולדה חולה.

ואני, שהייתה לי הזכות לפוגשך באופן אישי,
לא מצאתי מאז מזור לנפשי,
וחלפו לפני הבזקים של תמונות
את תינוקת קטנה המבקשת לשרוד,
בצעקה לא נשמעת, בדמעות יבשות,
במחנק הכאב, בשחור הלילות,
והיכן היד שנועדה ללטף, והפה של אימא לנשק לחבק,
והיכן שיר הערש שכלל לא הושר
והסיפור התמים, שמעולם לא סופר.

כמו לאותם ילדים בעולם האחר,
שיש בו ריקוד של בלט וצללים של פסנתר,
את כל זה הכרתי בספרי היתמות,
שבלעתי מזמן-בשנות הילדות
ואת בדמותן הגיבורה הראשית,
ובעצם גם כותבת את הדרמה בעצמך
שנה אחרי שנה, בדם ליבך.

אך את לא וויתרת, כגורת אריות בחושייך
שלטת בחייך הקצרים, הושטת ידיים
שימרת כך את נפשך,
ועכשיו, אנא ממך הילדה שלא אומר את שמה,
דווקא אני- כה זקוקה לנחמה
וכמה שנראה כי נוצר כאן אבסורד,
אני הפתיה מבקשת עידוד.

אנא ספרי שם למעלה ליושב במרום
כי בסדום-ילדות, גם ידעת קרן אור ששזפה את יומך,
שסמקה את לחייך המתוקות,
שפייה עלומה, הביאה לך צמידים וטבעת יפה,
שהייתה לך משענת צנועה וקטנה,
ולחשה לך תפילה, וסיפור לפני השינה,
ופיזרה אל שמייך כוכבי אהבה.

ילדה עקודה, את תטווי מחדש עוד חלום
שם למעלה בגנו של האל,
לכל ציחקוקי פעוטות ומשובת נדנדה,
תקטפי לעצמך לשבריר של דקות,
ניצוץ אחרון של ילדות חבוטה,
ועם בוא לילותייך, עת בתהום הייסורים עודך קודחת,
דעי כי הונח בידייך שרביט המנצחת,
כי אין דבר שלם יותר מלב שבור,
לכן לא תם הסיפור, בזכותך אמשיך לחבק
להאיר את צחוקך המתנגן בתוכי
ונשמתך תלווני להמשך דרכי.

ניצה-מתנדבת בחיבוק ראשון-ואחרון לילדה זו
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

עדי מי אמר לך שבטבע נקבה נוטשת גור חולה?
קשה לי להאמין...כנראה הוא לו שורד בהמשך...אבל לא נראה לי שחיה נוטשת את הגור שלה

ולגבי השאלה..אני עם לינברי רוב הסיכוים שהיתי מפילה אם היתי מגלה מחלה קשה לעובר אבל אם כבר היה נולד- ברוך הבא למשפחה..נתמודד

אויש אלוהים שישמור אני לא רוצה ולא מאחלת לעצמי לעולם להתמודד עם הסוגיה הזו
[email protected]

img]
פייס: ortal_hori

אני קוראת כאן מדי פעם וזו פעם ראשונה שאני מגיבה..
רק רציתי להגיד שנשארתי עם דמעות מהשרשור הזה ובמיוחד מהסיפור שהביאה כאן שרון.
פשוט מדמיינת את הנשמה הטהורה הזו שהגיעה כבר לעולם ולא מצאה חיבוק!
לא מפסיקה לבכות. מקווה שאף אחת לא תצטרך לעמוד אי פעם בדילמה כזאת כשהיא עוד בשליטה או בהתמודדות עם מצב כזה מכורח המציאות.

עינב

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T
www.sh-cbt.co.il

אם הייתי מגלה בבדיקות שלעובר שלי יש מחלה קשה כלשהי, הייתי מפילה בלי שום צל של ספק. זה לא הוגן לא כלפי הילד הנולד ולא כלפי הילדים שכבר יש לי להביא ילד לעולם בידיעה שיסבול.

אבל להשוות בין זה לבין ילד שנולד עם נכות בלי ידיעה מראש, זה לא במקום, לדעתי.
באותו אופן אפשר לשאול גם אם קורה משהו לילד חו״ח בגיל 4 והוא הופך נכה, מה הייתן עושות?
ובגיל 20?
ברור שמתמודדים עם מה שיש.
כשילד כבר נולד הוא שלי עם כל הטוב ועם כל הרע שבזה.

לא נראה לי שיש פה מישהי שחושבת שהיא הייתה נוטשת תינוק חולה (אין לדעת איך כל אחת תנהג במקרה ו... ואני גם מקווה שאף אחת פה גם לא תצטרך להתמודד עם דבר כזה)
__________________________________________________________________

אני לא הייתי מפילה ולכן מראש לא עושה את כל הבדיקות, בהריון של הגדולה אמרו לנו שיש סיכוי גבוהה לתסמונת דאון, כל ההריון הייתי בסרטים (ולא חשבתי להפיל) אבל ב"ה הכל בסדר.

בעלי עובד בבי"ס מיוחד, אני מכירה שם המון ילדים, הייתי שבוע שעבר בהופעה של "כוכב נולד מיוחד" , בכיתי כל הערב, ולמרות שאני מכירה אותם ואת ההתמודדות הקשה מקרוב, עדיין יש לי דעה ברורה

פיתוש

תודה על התשובות..
שולי, את אומרת שאין כאן מה להשוות,
אבל מבחינתי ילד שנשלח אליי, הוא שלי לא משנה בן כמה הוא..
כמה ימים או כמה שנים.
עם כל הטוב וכל הרע שבו..
לכן רציתי לשמוע מה אתן אומרות ומה דעתכן על כך.

אולי הייתי מעט צינית מדי בתגובה

נגה - כבר סיפרתי לך כמה אני אוהבת אותך????

נגה-

בתור אחת שהתמודדה עם הסיטואציה הראשונה ,אני בחרתי לעשות הפלה לעובר
חולה ,אני חושבת שבזמנו לא הייתי מסוגלת נפשית להתמודד ביודעין עם עובר חולה .
להגיד לך שאני לא נקרעת עד היום על ההחלטה שלי זה יהיה שקר ,זו ההחלטה שלי
ואני מתמודד איתה יום יום ,אני חושבת שאלוהים העמיד אותי בסיטואציה הזאת
ואני הפקתי ממנה המון בתור בן אדם .אני היום אמא אחרת ממה שהייתי ,אמא הרבה
יותר טובה ...מצד שני אם היום הייתי עומדת בסיטואציה הזאת הייתי עושה את אותה בחירה קשה ונוראית . בכל מקרה אני יכולה לומר לך שמי שלא עמדה בסיטואציה לא יכולה לדעת מה היא תרגיש ....
לגבי הסיטואציה השנייה בחיים לא הייתי נוטשת ילד שלי ,זה דבר נורא ולא אנושי בעיני....

נגעת פה בנקודה רגישה מאוד
הסיפור שסיפרת על האמא שילדה בשבוע 25 דומה מאוד לסיפור שלי , של ליאם שלי
שנולד בשבוע 29.
משום מה תמיד קשה לי לפרוק את מה שאני עוברת ולא מספרת על דפי הפורום
אבל הילד הזה, זה נסיך, זה קסם, זה האור בחיים שלנו זה דבר מיוחד
ופעם אמרו לי שאנשים צדיקים מקבלים את הזכות לגדל ילדים כאלה ,
לא כל אחד יכול.

נטלי,
באמת אף פעם לא סיפרת מה את עוברת עם ליאם.
אני יודעת שהוא נולד מוקדם מאוד, אבל לא הבנתי אף פעם אם יש בעיה כלשהי.

בכל אופן,
אני כל כך מסכימה איתך, לא כל אחד זוכה לגדל ילדים כאלה, רק כאלה צדיקים שממש יכולים

נטלי היקרה,
צימררת אותי עם מה שרשמת... כל כך נכון.
למרות שמעולם לא ידעתי מה את עוברת
עם הנסיך מלבד זה שילדת אותו מוקדם.
נגה ולנבר מסכימה עם כל מילה שלכן.

נגה, את ממש לא פוגעת..
ברור לי שאני מדברת ממקום של האמונה, של הדת..
ולכן אני אל באה לחנך אף אחד! (קודם אני יחנך את עצמי.. אח"כ נתעסק באחרים..)

ברור לי גם שאף אחת פה לא אמא שנוטשת את ילדיה..
ממש לא ניסיתי לרמוז או לכוון לעניין הזה.

אני, מבחינתי, במחשבה שלי, בדעה שלי, באמונה שלי (כתבתי מספיק פעמים את המילה שלי, כדי שלא תבינו שאני בטוחה שכולם צריכים לחשוב ככה..?)
עובר זה בדיוק כמו ילד שכבר נמצא, שכבר קיים.. אין לי הבדל בכלל!!
ושאלתי את השאלה באמת באמת באמת מתוך רצון להכיר, לשמוע, ללמוד דעות אחרות..
ברור לי שלא כולם כמוני ולא כולם נוהגים כמוני או חושבים כמוני, ואני כבנאדם שסקרן לדעת מה מניע אנשים,
עניין אותי לדעת מה אתן חושבות שהייתן עושות (כי לא בטוח שמה שאנחנו חושבים שהכי נכון זו הדרך שנבחר בסופו של דבר..)

נטלי-

שאלה מעניינת. אני כותבת תשובה מפורטת אז הריוניות או מי שהנושא קשה לה שמראש לא תמשיך לקרוא ...
במידה ומדובר על עובר פגוע מאוד במהלך ההריון פגיעה שתפגום באיכות חייו ותגרם לו ולמשפחה סבל, עם כל הצער הייתי עושה הפלה. במקרים של מום בעובר נשאלת השאלה מהו סוג המום/ הנכות עד כמה הוא חמור ופוגע באיכות חיים אני לא יודעת אם הייתי עושה הפלה בכול מצב( למשל חוסר באצבעות לעומת חוסר בכף יד לעומת חוסר ביד לעומת חוסר של שתי ידיים) . שאלה נוספת שיכולה לעלות היא במקרים שבהם העובר מאוד פגוע ולא ישרוד אחרי הלידה מעבר למספר שעות או ימים האם גם אז נבצע הפלה או שנלד את הילד ונאפשר לו ״למות בכבוד״ כשסביבו אם ואב מחבקים? גם לשאלה הזו לדעתי אין תשובה חד משמעית התשובה אולי תשתנה כשמדובר בתחילת ההריון או באמצע ההריון או בסוף ההריון
כאשר לא ניתן לגלות את הפגיעה לפני שהתינוק נולד, והדבר נודע כאשר הילד כבר הגיע לאויר העולם במצב הזה פשוט מתמודדים. השאלה היא איך מתמודדים יש ילדים מאוד מאוד פגועים ובמצבים אלה לעיתים אין מענה לצרכים בביתו של הילד ואז העדיפות היא אישפוז במוסד שערוך לטפל בילדים כאלה במצבים אחרים גם אם הילד במצב קשה אפשר לטפל בו בבית. אי אפשר לשפוט אנשים בסיטואציות כאלה אני רוצה להאמין שאני הייתי מטפלת בילד כזה במלוא המסירות והאהבה. ישנם מקרים שהמצב קשה מנשוא עבור משפחה מסוימת והתינוק ננטש, אני לא מסוגלת לתאר אפילו מצב כזה ולא מאמינה שהייתי מגיעה למצב כזה. חרוט לי בזיכרון הסיפור של התינוק שנולד ללא ידיים והאמא הייתה בטוחה שהחליפו לה את הילד בלידה אתן זוכרות את הסיפור? כמובן שהתינוק היה כן שלה.

אין מה לשלוח לי חיבוקים ולבבות...אין מה לרחם עליי
אני ובעלי הגענו להחלטה מודעת וכמובן שכל יום עוברים המחשבות של 'איזה טעות'...
שקרן מי שאומר שלא.

פלפלת- אין לי מושג מי את, אבל כתבת מקסים!!! אני ממש מסכימה איתך!
גם אני עברתי גרידה לצערי הרב. לעובר היו הרבה מומים, לא היה לי בכלל ספק אם להשאיר או לא את ההריון, כי העובר לא היה שורד את ההריון אפילו (הוא כבר לא שרד עד הגרידה).
וכאמא לילד שמאובחן ב PDD הרבה פעמים עוברת לי השאלה בראש: מה הייתי עושה, אם היתה בדיקה שיכולה לבדוק במהלך ההריון אם העובר לוקה בPDD?
בחיי שאין לי תשובה לזה!!!
מלאכית קטנה שלי, אמא לא תשכח אותך לעולם!
------------------------------------------------------------------------------------------
לפני שנולדו ילדינו הכרנו עולם, לאחר שילדינו נולדו התחלנו להכיר את עצמנו.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
לעתים מאד רחוקות אנחנו מקבלים בחיים את מה שאנחנו רוצים, אבל אנחנו תמיד מקבלים את מה שאנחנו צריכים.

--------------------------------------------------------------------------------
אין דרך אל האושר- האושר היא הדרך!

שאלת שאלה מאוד קשה...
אנחנו חיים בעידן של רפואה מתקדמת, לכן יש לנו את האפשרות לבחור. אני יכולה לדבר רק בזכות עצמי ואם הייתי יודעת מראש שלעובר יש מום רציני או תסמונת דאון, הייתי מפסיקה את ההריון. לגבי מה הייתי עושה אם הילד היה נולד עם בעיה קשה, אני מסכימה עם שולי, זה הילד שלי ואני יאהב ויטפל בו כל החיים, כי החיים לא צפויים וזו לא פוליסת ביטוח, כמו שמישהי כאן כתבה, הכל יכול לקרות.
שרון, הייתי כולי צמרמורת כשקראתי את סיפורה של המתנדבת
כל-כך עצוב ולא נתפס איך אמא יכולה לנטוש את התינוק שלה

מילנה יקירתי - הייתי בעבר פעילה בפורום תמיכה וגם קצת כאן, חזרתי כי התגעגעתי ומאוד מרגש לקרוא כאן את התגובות של האמהות לילדים מיוחדים! למה לא הקימו באתר פורום לאמהות לילדים מיוחדים? נראה לי שזה יכול לתרום המון...
הנושא שהועלה כאן מאוד קרוב אלי (אינני אם לילד מיוחד אבל אני בקשר שוטף עם בוגרים וילדים מיוחדים).
מאוד מאוד קשה לי לשמוע משפטים כמו "ילד נכה הורס את חיי הוריו" אני חושבת שהמשפט לא נכון בהחלט, מתוך הנסיון שלי עם משפחות אלה ברוב המקרים החיים יותר מורכבים עם ילד מיוחד אבל ההורים לא מרגישים שחייהם נהרסו אפשר להנות מאוד מהורות לילד מיוחד יש בזה המון סיפוק, ההורים גם יודעים לקחת את הקשיים ולהפוך אותם לאתגר ומהילדים עצמם אפשר ללמוד את השיעורים הכי חשובים בחיים!
ויש כתבה מאוד מרגשת על הורות לילדים מיוחדים שכתבה אמילי פרל קינגסלי - שווה קריאה:
תרגום חופשי של מאמר שבא להמחיש את התחושה של הורים לילדים עם מוגבלות. נכתב ב-1997 ע"י אמילי פרל קינגסלי, אם לילד עם תסמונת דאון:

לעיתים קרובות אני מתבקשת לתאר את ההתנסות בגידול ילד עם מוגבלות- לנסות לעזור לאנשים שלא לקחו חלק בהתנסות המיוחדת הזו להבין את זה, לדמיין איך זה מרגיש. אז זה ככה...

כשעומד להיות לכם תינוק, זה כמו לתכנן טיול אגדי- לאיטליה. אתם קונים כמה ספרי הדרכה כדי לתכנן את תוכניותיכם הנפלאות. הקולוסאום, דוד של מיכאל אנג'לו, הגונדולות בוונציה. אולי תלמדו כמה ביטויים שימושיים באיטלקית. כל זה מאד מרגש.

אחרי כמה חודשים של ציפייה נלהבת, מגיע לבסוף היום. אתם אורזים את התיקים ויוצאים לדרך. כמה שעות מאוחר יותר המטוס נוחת. הדיילת מופיעה ואומרת : "ברוכים הבאים להולנד".

"הולנד?" אתם אומרים, "מה פתאום הולנד? אנחנו נרשמנו לאיטליה! אנחנו אמורים להיות באיטליה. כל חיינו חלמנו להגיע לאיטליה."

אבל היה שינוי בנתיב הטיסה. הם נחתו בהולנד ושם אתם חייבים להישאר.

מה שחשוב הוא, שלא לקחו אתכם למקום נוראי, מגעיל, מטונף, מוכה במגפה, רעב, חולי. זה רק מקום שונה.

אז אתם חייבים לצאת ולקנות ספרי הדרכה חדשים. ואתם חייבים ללמוד שפה חדשה. ותפגשו קבוצה שלמה של אנשים שלעולם לא הייתם פוגשים.

זה רק מקום שונה. הקצב בו איטי מזה שבאיטליה, הוא פחות נוצץ מאיטליה. אבל אחרי שאתם נמצאים שם זמן מה ועוצרים את נשימתכם, מביטים סביב... אתם מתחילים להבחין שיש טחנות רוח בהולנד... שיש צבעונים בהולנד. אפילו רמברנדט הוא הולנדי.

אבל כל מי שאתם מכירים עסוק בלנסוע ולחזור מאיטליה... וכולם מתרברבים ומספרים כמה נפלא שם. וכל שארית חייכם אתם תאמרו: "כן, שם היינו אמורים להיות, זה מה שתכננו".

והכאב הזה לעולם לעולם לעולם לא ייעלם... כי אובדן החלום הזה, הוא אובדן מאד משמעותי.

אבל... אם כל חייכם תבכו את העובדה שלא הגעתם לאיטליה, אולי אף פעם לא תהיו חופשיים להנות מהדברים המאד מיוחדים והמאד יפים... בהולנד.

וואווווו

המשל הזה, פלפלת, פשוט מקסים
[email protected]

img]
פייס: ortal_hori

מתוקונת- כל מילה בסלע. אכן זה טיול שלא נגמר ....
וכפי שכתבתי בהודעתי הראשונה בנושא - אם אפשר למנוע חיי סבל (חיים שבעצם אפשר לומר עם כל הצער שבעולם שחיי הילד לא יהיו חיי איכות אלא חיים רצופי סבל וייסורי - במצב זה עדיף לבצע הפלה אבל זו רק דעתי האישית, ובאמת קטונתי)...

יותר מחצי מהתשובות פשוט לא הייתי מסוגלת לקרא.
ואם "רק לקרא" קשה לי , אני מודה לה' שלא עמדתי בסיטואציה הזו מעולם , ומקוה שלא אעמוד בה גם .
זה נורא קשה להחליט . זה מצריך כוחות נפש עצומייייייים לכל מה שנחליט- אם להשאיר או להפיל..
ואני לא שופטת שום החלטה לכל כיוון .
אבל בתחושת הלב שלי , אם העובר נולד, והוא לא בסדר- אין מצב שאנטוש אותו . זה חלק מהלב שלי , הילד ממני - זה מה שנתנו לי - ואני אעשה הכל עבורו .
אבל .. לא עלינו ..

פלפלת ריגשת אותי מאוד!! יש לי צמרמורת!!!!!!
מלאכית קטנה שלי, אמא לא תשכח אותך לעולם!
------------------------------------------------------------------------------------------
לפני שנולדו ילדינו הכרנו עולם, לאחר שילדינו נולדו התחלנו להכיר את עצמנו.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
לעתים מאד רחוקות אנחנו מקבלים בחיים את מה שאנחנו רוצים, אבל אנחנו תמיד מקבלים את מה שאנחנו צריכים.

--------------------------------------------------------------------------------
אין דרך אל האושר- האושר היא הדרך!

וואו, איזה תגובות!

לנטוש ילד אחרי לידה זה דבר לא אנושי....
במיוחד שעשו את זה לישנטשו אותי ובזכות
זה די נדפרו בי דברים מסוימים כמו בטחון עצמי
אמון בבני אדם הסתגרות וכו'.
נגה יקירתי האם קרה לך דבר מה שפיספסתי?
כי לפי תגובותייך הבנתי שעברת.משהו בסיגנון.
השם יעזור שלא יתן לשום אמא להתמודד עם סיטואציות שכאלו!!!

ממי זה מקרה שונה לגמרי וזה לא בר השוואה בכלל למצב של מום שמתגלה כבר בבטן.
אם הילד כבר נולד הוא שלי ולא אוותר עליו בחיים. בבטן מבחינתי הכל עוד אפשרי

אלינור כשילדתי את התאומים אז הבת שרדה שבוע, אבל סבלה מדימומים מוחיים קשים.
אני לא מרגישה שאני צריכה להצטדק, לא ניתן להשוות בין מקרים- שיתוק מוחין יכול להתבטא גם ביד אחת שלא מתפקדת

אני עשיתי גרידה בשבוע 10 בעקבות הדבקה של CMV.
ההדבקה הייתה חדשה וראשונה ואני החלטתי לסיים את ההריון.
היה לי מאוד קשה, אני זוכרת שישבתי על כיסא הגניקולוג לפני הוועדה להפסקת הריון, וקיוויתי שהוא יגיד לי שאין דופק כדי שההחלטה לא תהיה שלי, שלא אני אהיה זו שאסיים את ההריון...
ואז התחלתי לבכות כי איזה אמא מקווה שלא יהיה דופק???

אבל... אני שלמה עם ההחלטה.

בגדול אני חושבת שמי שלא עמדה בסיטואציה לא באמת יכולה לדעת מה היא
תעשה. יש משתנים כל כך גדולים- מה חומרת המצב, מה הסיכונים, כמה ילדים יש בבית, מה הסיכויים, וכו'...
בזמן אמת צריך להחליט.
[

[
[

נוגה