אני ניגשת לכתוב את הכתבה הזו ואנחת רווחה משתחררת מיד מפי. וואו. איזה מזל שאני כבר לא שם, אחרי הלידה. זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת על התקופה הזו, אך דווקא עכשיו, כשאני ניגשת לכתוב על הנושא הזה, אנחת הרווחה פשוט התעופפה לה לאוויר, בלי שחשבתי או תכננתי, היא כנראה חיכתה שם הרבה זמן.
אני רוצה לדבר אתכן על עשייה לאחר הלידה. התקופה בה אנחנו מושבתות כמעט, משועבדות להנקות/שאיבות/בקבוקים, תינוקי, בכי, ובל נשכח גם את הגוף שמחלים לאיטו מהלידה. לא סתם התקופה הזו נקראת "משכב לידה". מצופה מאתנו, לכאורה, לשכב. מתי? אין לי מושג. בין נענוע בלתי פוסק של התינוק (שאצלנו גם נמשך לפעמים כשהיא ישנה בעריסה, מרוב הרגל), האכלות והחלפות, בקושי יש זמן לשבת, שלא לדבר על להישכב, או הפרס הגדול – לישון.
אז לעשות משהו אחר שהוא לא לטפל בתינוק וגם לא לנוח? אין סיכוי. ויותר מזה – לעשות משהו שלא קשור במשק הבית, אלא בעצמנו, נראה בכלל הרחק הרחק מהישג ידינו.
אז מה עשינו כל הזמן הזה?
בתקופה כזו מבלבלת בה אנחנו עובדות בלי סוף אבל לא בעבודה שלנו, וגם לא עוסקות בדברים שהיינו רגילות לעשות לפני כן בבית, כתחביבים או כהרגלים אחרים, בה דברים רבים שנהגנו לעשות נמצאים לפתע מחוץ להישג ידינו, קשה מאוד לשמור על תחושת מסוגלות.
נכון, לטפל בילדים זה אחד הדברים הכי תובעניים שיש בעולם, ואם את מצליחה לעשות את זה ולשמור על שפיות אז בוודאי יש בך המון כוחות, מסוגלות ונכונות, אך עדיין – תחומים כה רבים נזנחים מחיינו בתקופה זו, ולפעמים העובדה שהם נעלמו מחיינו מולידה תחושת אי עשייה וחוסר מסוגלות על אף המאמץ והעבודה האינסופיים המושקעים בתינוק הרך.
חוסר התפקוד והאקסטרה תפקוד המאפיינים את תקופת אחרי הלידה הם מאוד מתעתעים. מצד אחד, אימהות יכולות לתפקד כסופר-וומן אמיתית, לתקתק טיפול בילד יחד עם דברים בבית ועוד ועוד במצבים מאתגרים, לא שגרתיים ולעתים אף הזויים. מצד שני, לאחר הלידה, ובייחוד לאחר לידות קשות, לפעמים פשוט אין כוח לזוז מהספה, אוכלים ג'אנק ולא מתפנים לכלום מעבר לילד.
בין חוסר תפקוד ודיכאון יש קשר מעניין. חוסר תפקוד נמצא כאחד התסמינים הבולטים של דיכאון (ושל בעיות רגשיות נוספות). עם זאת, הוא כשלעצמו אינו מוכח כגורם לדיכאון, אך מאפיינים אחרים הבאים פעמים רבות יחד עם חוסר תפקוד כמו חוסר אונים, ערך עצמי נמוך וכן קשיים גופניים (אשר לרוב גם גורמים לבעיות בתפקוד).
זה רק סימפטום
פעמים רבות קשיים שלנו הם רק סימפטומים לבעיה גדולה יותר. חוסר תפקוד (קיצוני) עלול להעיד בעיה רגשית עמוקה או גם דיכאון לאחר לידה (חשוב לי להדגיש כי יש קשת של מצבים על הרצף עד לדיכאון מז'ורי, וכן יש בעיות רגשיות רבות מלבד דיכאון על אף שלרוב הוא מקבל את הזרקור). פעמים רבות הטיפול בסימפטומים הוא חסר ערך אם לא מטפלים בבעיה עצמה, אך כיוון שגורמים רבים שקשורים לחוסר תפקוד, כפי שהזכרתי, נחשבים לגורמי סיכון לדיכאון (ובעיות נוספות), חשוב מאוד לבחון את עצמנו לאחר הלידה –
– האם רמת התפקוד שלנו תואמת את הציפיות שלנו?
– האם יכול להיות שהציפיות שלנו מעצמנו בכלל נמוכות או גבוהות מידי?
– האם יש דברים שאנחנו נמנעות לחלוטין מלעשות כרגע?
מי שמרגישה שיש לה בעיה תפקודית לאחר הלידה, מוזמנת לשאול את עצמה את השאלות הללו. אני רוצה להרגיע ולומר שבדרך כלל זה לא מעיד על כלום מעבר לקושי נקודתי ולגיטימי ביותר. אם תהיי מודעת לקושי שלך תוכלי יותר בקלות לעזור לעצמך.
להתחיל בקטן
תחשבי – מה חשוב לך לעשות. האם זה להספיק משהו בבית? לקחת רגע לעצמך? לעשות אמבטיות מפנקות? לצאת מהבית? לבלות זמן איכות עם הילדים הגדולים או בו הזוג?
אל תחשבי על דברים בשמיים, התחילי בקטן. לאט לאט, באופן טבעי (בדרך כלל), ככל שתתמידי בלעשות את מה שאת רוצה, יגיעו גם דברים גדולים יותר, והחיים יתאזנו ויחזרו לעצמם, עם שינויים כמובן.
אני למשל, נהנית מאוד לבשל. ככה אני מרוויחה שתי ציפורים במכה אחת – גם עושה משהו בבית וגם עבור עצמי. אחרי הלידה כמובן שהפחתתי בצורה דרסטית את הבישולים, וכאשר בישלתי עשיתי זאת בדרך כלל עם חומרי גלם מוכנים מראש ומינימום השקעה. עם הזמן התחלתי יותר ויותר לחתוך בעצמי את הירקות, להפחית עם הטבעולים, ובתוך שנה הגעתי למצב שאני מנביטה קינואה, דבר שמעולם לא עשיתי ולא ידעתי שניתן לעשות לפני הלידה.
אז אני לא יודעת אם תגיעו להנביט קינואה, ובוודאי שלא כולכן תרצו בכך (בכל זאת, קינואה), אבל הייתי שמחה אם תיקחו מהמאמר הזה מטרה שאתן רוצות להגיע אליה בהמשך, וזה יכול להיות בעוד כמה חודשים או כמה שנים, ולקחת את הלידה כמקפצה כדי להגיע אל המטרה הזו.
נכון, זה לא קל בכלל. לידה כמקפצה? הדימוי שנראה לי יותר מתאים הוא מגלשה.
אבל אם בוחרים בכך, ויותר מכך – אם יש סבלנות, המון סבלנות,
הלידה והאימהות יכולות גם לאפשר לנו לעוף על עצמנו.
אחרי הטיטולים, הפליטות וההרדמות האינסופיות, אחרי חוסר השינה והעבודה האינסופית שרק מתחדשת בכל רגע ולא מותירה לנו שנייה לעשות משהו שאיננו הישרדותי,
המגלשה לאט לאט מתחילה לתפוס גובה ובלי שאתן שמות לב תמצאו עצמכן עומדות על סף מקפצה מטורפת, היישר לתוך מים צלולים, על שפת נוף משוגע של מרחבים אינסופיים של אפשרויות. אפילו שצריך לטפל בילדים, אפילו שבלילה צריך לקום שוב ושוב ושוב, אפילו שכשאתן נמצאות על מפתן הדלת, מוכנות לצאת אל העולם, טיטול מלא קקי מחזיר אתכן פנימה.
שתהיה שחייה נעימה, עדי
כתבה עבור גולשות פורטל יולדת עדי וקנין-אבירם, ביביליותרפיסטית (מטפלת בהבעה ויצירה דרך סיפורים) ואמא.
אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי, ומשם קצרה הייתה הדרך לתואר ראשון בספרות ופסיכולוגיה ותואר שני בביבליותרפיה. לאורך שנים עבדתי עם הורים ממגוון אוכלוסיות, ולאחר הלידה שלי הבנתי שאני רוצה להתמקד בהורים לפני ולאחר לידה, ולהעניק להם את השירות הכי מתאים עבורם. לכן אני מציעה את הטיפולים שלי (הממוקדים בהריון, לידה והורות) עד הבית, לנשים בחופשת לידה שלצאת מהבית עבורן לפעמים זה כמו לחצות את ים סוף. כמו כן אני מציעה מגוון סדנאות – עיבוד לידה דרך כתיבה, הכנה להורות, כתיבת סיפורי ילדים וכתיבה יצירתית.
אתן מוזמנות ליצור קשר עם עדי בטלפון 050-8552574
בדוא"ל: [email protected]
או לעקוב בפייסבוק
