כל שבוע קורה לך משהו חדש בבטן.

שני פסי רכבת בדרך לחדר לידה

סיפורו של ההריון דרך העיניים של גבר: עם כל העליות, המורדות, המיתוסים והפרכתם.
יבגני סטופין, אב לארבעה, חולק מניסיונו העשיר עם אבות לעתיד.
זמן קריאה:
5 דקות
שיתוף כתבה ב:

תוכן הכתבה:

לטור קודם "המסע לשני הפסים" >>

לא משנה כמה חיכית, רצית, עשית כל מה שרק אפשר ואי אפשר כדי לראות את שני פסי הרכבת על מקל בדיקת ההריון, בסוף זה תמיד נופל עלייך בבום.

אחרי שהסדרת דופק, ניגבת את דמעותיה של האישה תוך כדי שאתה מחבק אותה ומסתיר את הדמעות שלך,  אתה מתחיל להבין שהחיים שלך הולכים להשתנות. אפשר לשכוח מהטיול שתכננת עם חברים בעוד חצי שנה, מהצניחה החופשית עם בת הזוג שרצית ליום הולדת, ועוד שלל תכנונים שברגע אחד הפכו להיות לא רלוונטיים. פתאום אתה נזכר בסיפורי אימה של חברים: "וואי, היא נהייתה מכשפה, לא טוב לה שום דבר, אי אפשר לרצות אותה, היא כל הזמן עצבנית, צועקת, בוכה…. ממש בלתי נסבלת". אתה מסתכל בחשש על בת זוגתך, שבדיוק מחייכת ומספרת לחברה הבאה בתור על הדבר הנפלא הזה וחושב לעצמך: "האם האיום הזה יכול להתממש?"

בוקר של יום חדש

ובכן, החיים שלך אכן השתנו. כל בוקר אתה קם כמו חייל מארינס, דרוך ומוכן לכל איום. אי אפשר להפתיע אותך: כל מילה, כל מבט וכל תנועה משוננים אצלך. אתה מרגיש כמו אריאל שרון בקרב אום-כתף, קרב שאתה פשוט לא יכול להרשות לעצמך להפסיד בו!

עובר יום, ועוד יום, האישה לא הפכה להיות מכשפה, וגם המטאטא נשאר מטאטא ולא כלי טייס. הכול רגוע, שגרתי ומוכר היטב. אין התפרצויות זעם, היא לא רצה להקיא כל רגע, ואין גם בכי בלתי מוסבר באמצע הלילה. לאט-לאט אתה מתחיל להבין דבר אחד פשוט: לא משנה מה יספרו לך וכמה שלא תהיה מוכן לכל תרחיש, בסוף כל אחד יעבור מסע משלו. מסע שאין שני לו.

מגלים את אמריקה

חשבת אי פעם איך הרגיש קולומבוס כשגילה את אמריקה? אז זה די דומה, רק שבמקום אמריקה אתה מגלה שמעכשיו יש אין ספור בדיקות שהולכים לעבור. בכל הבדיקות האלה אתה לא רוצה לגלות דבר, מלבד מין העובר והאם הכול בסדר. זה תמיד מתחיל משיחת הטלפון של זוגתך:

אמי, תרשום לך, בתאריך כזה יש לנו [מונח רפואי ארוך ולא ברור], אחר כך [עוד מונח רפואי ארוך ולא ברור] , אחרי זה [כברמ – איבדת את הקשב], ואחרי ולאחר מכן… לא, אני לא יכולה לשלוח לך זימון במייל, אני לא המזכירה שלך. אה, יש מצב שאתה בחופש ובא איתי לבדיקות?

– כמובן שאני בא! אין סיכוי שתלכי לבד!

ואז בילד השני אתה כבר בא רק לאולטרסאונד, כדי לדעת מה עולה בגורלך ואם אתה בדרך לבנות נבחרת כדורסל מוצלחת שתמיד חלמת או דווקא יותר בכיוון של כדורגל בנות. מהילד שלישי ואיליך כל שיחה מסתיימת ב-"נו, מאמי, מה כבר יכול להיות, עדכני אותי שהכול בסדר, אם אני לא זמין שלחי וואטסאפ".

מטירון לקצין

אי שם באמצע הדרך אתה מרגיש כבר תת-אלוף במילואים, בעל ידע נרחב, תותח-על בטריוויה "מונחי הריון", יודע איך להשחיל בשיחה פניני חוכמה כגון "העמסת סוכר", "בדיקת חלבון עוברי", "תקינות דופק" ועוד… יותר מזה, אתה יכול לנהל סמול טוק סביר לחלוטין עם נשים בהריון ולדעת לשאול את השאלות הנכונות:

– נו, בדקתם היקף לב? הכול תקין? יופי, יופי!

– בעלך אשכנזי? עשיתם כבר בדיקת התאמה גנטית?

ומצד שני, עם החבר'ה הקרובים אתה יכול להתבכיין קצת ולספר על האישה שמשגעת אותך ואין לך מושג מאיפה זה בא.

הצרות מגיעות

אבל במוקדם או במאוחר יגיעו רגעים שכל אחד יצטרך להתמודד אתם. אחד הדברים שאי אפשר לברוח מהם זה השינוי ההורמונאלי אצל בת הזוג ושינויים במצבי הרוח כתוצאה ממנו. ויש גם את עניין העלייה במשקל. אמרתי תת-אלוף במילואים? תשכח מזה: אתה הופך להיות המעצב דרור קונטנטו, כשזוגתך היא אחת הלקוחות הכי תובעניות שלו. ולא משנה כמה אתה מפרגן, מרעיף מילות חיבה, אהבה והתלהבות ממבנה הגוף החדש שלה, סביר להניח שלא תצליח להרגיע את הרוחות ב-100%.

אבל אחד הדברים המגניבים שקורים הם שיחד אתה גם אתה עולה במשקל. גם אתה מפתח לפתע הרגלים שלעולם לא חשבת עליהם. למשל, החל מהחצי השני בכל הריון שלנו הייתי חושק באכילת גלידות, במיוחד בשעות המאוחרות של הלילה. הדבר לא תרם לשמירה על גוף אתלטי, שמעולם לא היה לי גם ככה. אגב, אחרי ארבעה הריונות הרגלי הגלידה נשארו גם ללא קשר להריון…

הצירים מגיעים

בתחילת החודש השמיני הגיעה צרה נוספת: העובר החליט לשנות תנוחה, התהפך ונשאר כך, תוך כדי היפוך לחץ על איזה עצב ומעך אותו בצורה כזאת שהמילה "לישון בשכיבה" יצאה מהלקסיקון של הבית. להוסיף לזה כאבי תופת, חום יולי-אוגוסט ומשקל עודף – ויש לך בבית Girl Shrek. עכשיו מובן לכולם שנגמרה תקופת השקט ולילות של שינה רציפה.

אחד הדברים שלא הצלחתי לפצח עד היום הוא איך מרפק חזק בצד שמאל שלי בכל לילה בליווי צעקה: " אני לא יכולה! כואב לי!" היו אמורים לשפר את המצב, ומה בדיוק הייתי אמור לעשות עם כל הטוב הזה. ואז בפעם הראשונה אתה מסתכל על זוגתך ואומר: "מאמי, בא לי שתלדי כבר. ממש רוצה לחבק את הילד". וכך לאט-לאט בין הלילות הלא שקטים והימים המלאים בעייפות שלא עוזבת, מגיעים לרגע שבפעם הראשונה נאמר המשפט: "בוא נסע לבית חולים, אני מרגישה שיש לי צירים".

לטור המשך "בדרך לחדר לידה: חוויות ו-5 טיפים מנצחים" >>

כתבות הכי נצפות בקטגוריה

אפליקציה של יולדת

רק רגע!
לפני שאת עוזבת אל תפספסי את ערכת חיבוק בקופסא, מוצרים מדהימים לקראת הלידה

דילוג לתוכן